אובדנות: הסימנים המקדימים שצריכים להדליק נורה אדומה

אובדנות קיימת בכל הגילאים ובכל שכבות האוכלוסייה. סיבות רבות עשויות להוביל לכך שאדם יטול את נפשו בידו - אירועי משבר, אירועי חיים קיצוניים, מצבי מתח נפשי קיצוניים ועוד. אלו עלולים להביא לעלייה בתחושות מצוקה נפשית עמוקה, ובמצבי קצה יובילו למעשה אובדני.

כשמדובר באוכלוסיית בני הנוער, התאבדות היא סיבת המוות השנייה בקרבם. גיל ההתבגרות הוא תקופה מטלטלת ומאתגרת עבור הנער; מתרחשים שינויים גופניים משמעותיים, תהליכי חיפוש זהות, חשיפה לרשתות חברתיות והשפעות חברתיות. מצוקה נפשית שכיחה אצל מתבגרים, אבל כשיש הפרעה נפשית או מצוקה נפשית חריפה, זה עלול להוביל לאובדנות. גירושי הורים, טראומות, פגיעה מינית, חרם ובריונות או שיימינג - כל אלה הם אירועים שעלולים להשפיע ולהוביל לאובדנות. התנהגות אובדנית אצל נוער היא בדרך כלל אימפולסיבית ולכן חשוב להתערב מהר.

1. מצב רוח ירוד: למשך לפחות שבועיים.
2. חוסר הנאה: מפעילויות שהנער אהב פעם.
3. קשיי שינה: שינה מרובה או מעטה מדי.
4. ירידה בתיאבון
5. מחשבות פסימיות: על עצמו, החיים והעתיד.
6. רגזנות וכעס

"דרך המדיה הדיגיטלית, מתבגרים נחשפים למקרי אובדנות של ילדים אחרים. כך יוצא שגם אם הם כלל לא חשבו על הנושא, עלולה להיות לחשיפה זו השפעה שלילית", אומר לוואלה! בריאות יואב רודינקי, פסיכולוג קליני ממרפאת ברה"ן ילדים ונוער, מאוחדת גבעת שמואל. "חשוב מאוד לקיים שיחות שוטפות עם ילדינו, לתווך את הנושא בצורה הולמת ותואמת גיל, לא להתעלם מהגידול בתופעה ולקוות שהנושא לא יציף אותם. המסר בשיחה צריך להיות שאצלנו, בין אם בבית, בבית הספר, או במסגרות החוץ-חינוכיות, יש מקום לרגשות קשים שכל אחד עלול לחוות. כשאנחנו מדברים על נושא האובדנות זה אומר שאין נושא שהוא אסור. השיחה היא הזמנה לדיון, לשותפות, לחיזוק התחושה שהילד לא לבד.

"מחקרים וניסיון קליני רב שהצטבר לאורך השנים, מראים כי בקרב מרבית הילדים שביצעו מעשים אובדניים, הייתה ברקע מצוקה נפשית. לא פעם יש קושי משמעותי לזהות ולהבין מצוקה זו. ילדים לרוב לא מדברים על הקושי, אך ניתן לזהות שינויים בהתנהגותם. שינויים אלה מהווים בסיס חשוב להפניית תשומת לב למצב, ואם יש ספק אפילו הקטן ביותר לאיתות שנראה לנו חשוב, אז אין ספק - כאשר מזהים או חושבים שיש סימן כזה, חשוב לפנות מיד לגורמי מקצוע להמשך התייעצות".

"בנפשו של האדם הרוצה למות ישנם שני מאפיינים עיקריים", מוסיפה אביטל ארגמן, פסיכותרפיסטית, מנהלת עבודה סוציאלית בבריאות הנפש מחוז צפון במכבי, "הראשון - תחושת בדידות וניתוק. האדם מאמין שאף אחד לא יכול לעזור לו ושום דבר שיאמרו לו יכול עוד להיות רלבנטי עבורו. כך שבמובן הזה מעשה ההתאבדות הוא אקט הנעשה מתוך בדידות מוחלטת. זה מה שהופך את המלכוד לקטלני כל כך. ככל שהמתאבד רציני יותר בכוונתו, כך הוא מרגיש בודד יותר וכך ידחה ניסיונות לעזרה. מבחינתו אין אף אחד המסוגל להיות איתו אל מול סבלו, הנתפס בשעה כזו כייחודי בעוצמתו.

"השני - צמצום המרחב המנטלי שלו. ככל שמתקרב המעשה, המתאבד נוטה להסתגר ואינו מאפשר חדירה לתכנים ומסרים אחרים. הוא מתרכז רק בעצמו ובסבל שלו. לכן על מי שמתערב על מנת לחלץ אדם ממעשה אובדני, יהיה ראשית להצטרף לאדם בסבלו, לתת תוקף לסבל ורק בהמשך להציג לו את העמדה המתעמתת עם הרעיון שהתאבדות היא לא הפתרון".

"חשוב שההורים ידברו עם הנער", אומרת נעמה נהיר עובדיה, פסיכותרפיסטית במרפאת מבוגרים במכבי, "גם אם תחילה הנער יתנגד לכך ויתריס כנגדם, חשוב לא לוותר וכן להעביר מסר ברור שהוא - 'חשוב לנו לדבר אתך'.

"קיימת תמיד אמביוולנטיות ורצון לצאת מהמצב הקשה, גם אם זה לא נראה. על ההורים לשאול את הנער מה הצליח לו בעבר? מה סייע לו להסיח דעתו ממצוקה? איזה התמודדויות עזרו לו? חשוב שההורה ישתף לגבי התמודדויותיו שלו במצבים קשים בעבר, על מנת ליצור שותפות בסבל, הבנה ושוויון. חשוב לשאול ישירות על אובדנות, שאלה ישירה מזמנת דיבור כן על הנושא ובכך גם הקלה והפגת בדידות".

• להשגיח: להרחיק מהישג יד נשק או כדורים
• לבסס תקשורת רציפה: לבוא לחדרו של הנער המסתגר, לדבר אליו
• לא לאפשר התבודדות לזמן רב
• לשקול לעבור על תכנים במכשיר הנייד של הנער
• במצבי קיצון יש לעשות הכל כולל בדיקת חפצים ומכשיר נייד
• במקרי חירום של סיכון אובדני חריף - יש לגשת עם הנער למיון ללא היסוס

אלא שלא רק ההורים צריכים או יכולים לזהות סימנים אלו אצל המתבגרים. "גם עבור דמויות סמכות כמו מורים, מדריכים בתנועת הנוער וכדומה, יש יכולת לשים לב לסימני אזהרה", מוסיף הפסיכולוג הקליני יואב רודינקי. "שינוי בהתנהגות למשל, ילד נמרץ ההופך לשקט, או להפך - ילד שקט המפגין פתאום חוסר שקט; ירידה משמעותית בתפקוד הלימודי; ירידה בתפקוד בחוג, ילד ספורטיבי אשר פתאום לא מצליח במשימות; נטייה להיות בצד, להתרחק מחברים".

"בנוסף, חברים יכולים להיות גורם משמעותי באיתור מצוקה אצל החבר לכיתה, לתנועת הנוער או לחוג. החברים מבלים את רוב שעות היום עם הילד או הנער והם יכולים להיות אלו שישמו לב לתסמין חשוד. יש הבדל מהותי בין עזרה לחבר לבין "הלשנה". במקרים רבים דיווח יכול להציל חיים, לכן אם חבר נמצא במצוקה, פניה להורים, למורים, או ליועצת בית הספר מצביעים על חברות טובה ואמיצה. ההורים, יכולים להנחות את ילדיהם בכלים לאיתור מצוקה שכזו אצל חברם. שאלו את עצמכם, האם ההתנהגות של החבר השתנתה מאוד? האם הוא נראה מוטרד? האם חבר פתאום התחיל להתבודד, מסרב לדבר או לשתף? האם הוא מתחיל לחלוק אתכם מחשבות על מוות? גם אם זה נראה כהלצה. האם יש חשש שהחבר פוגע בעצמו, שותה או מעשן בכמויות חריגות? האם הוא חתך את עצמו? ופתאום מופיע עם פלסטר במיקום חריג ומספר שהייתה לו תאונה עם סכין גילוח? כל אלו צריכים לעורר בכם חשד וראוי לשתף בכך מבוגר אחראי.

ברגע שאחד מסימני האזהרה האלה, או כל סימן המעורר שאלה עולה, מומלץ לפנות מהר ככל האפשר להתייעצות עם גורמי מקצוע בבית הספר, בשירות הפסיכולוגי החינוכי או מול גורמי בריאות הנפש של קופת החולים הקרובה. זכרו - ערנות, אכפתיות ותשומת לב יכולה להציל חיים.

מכירים מישהו שנמצא במשבר אובדני? מרגישים כל בעצמכם? מלאו את השאלון "המזהה האובדני", שנכתב על ידי מומחים מתחום בריאות הנפש במסגרת פעילות התכנית הלאומית למניעת התאבדויות או פנו לעזרה במקומות הבאים:

• ער"ן - עזרה ראשונה נפשית: 1201
• סה"ר - סיוע והקשבה ברשת
• המטה הלאומי להגנה על ילדים ברשת: 105
• עמותת "בשביל החיים"- סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו: 03-748-7771