כ-900 שעות שנתיות בבית הספר, 500 שעות שעורי בית ולמידה למבחנים, מורים מתחלפים, נושאים מתחלפים וגם לפעמים - שביתות. במרחב החינוכי העצום והמורכב הזה נמצא השילוש הקדוש של הורים-ילדים-בית הספר ובתוכו הילדים שלנו מתעצבים במהלך 12 שנים.
האמת? כל הכבוד לילדינו על היכולת להיות בתנועה מתמדת וחזרתית, כשכל זה קורה בתוך אילוצים והתאמות גם לכיתה הגדולה, גם למשפחה, לחברים, למורים ובעיקר לעצמם, כל אחד עם ההתפתחות והאופי המיוחד שלו.
אז איך נעזור להם באמת להרגיש שיש להם מקום בטוח בתוך המרקם המורכב הזה? איך נוכל להמשיך ולענות על הצרכים הבסיסיים שלהם כמו בטחון ואהבה, חופש לבטא צרכים ורגשות, עצמאות ותחושת מסוגלות, ויסות עצמי והיכולת לשחק ולדמיין?
ראות את הילד שלנו במבט הורי, פשוט ואוהב
כשהילדים שלנו נכנסים לבית הספר, משהו קורה גם לנו, ההורים. פתאום מישהו אחר מספר לנו על הילד שלנו כאשר פעמים רבות הדגש הוא על הישגיו. אמנם ההישגים של הילדים חשובים לכולנו אבל לעיתים חשוב להניח לרגע את ענייני בית הספר ולראות את הילד שלנו במבט הורי, פשוט ואוהב. כאן המקום שלנו להחליט - האם מה שמנחה אותי כהורה הוא ההישגים בלימודים של הילד שלי? או האם יש לו חברים? או האם הוא מפתח תחביבים? במדרג העדיפויות הזה ההישגים בלימודים הם לאו דווקא במקום הראשון.
ראשית, ההסתכלות על ההישגים לפעמים דווקא מנתקת אותנו מהילדים במקום לתת להם להרגיש שיש להם מקום בטוח. זכרו - בסוף, הילדים שלנו יצטרכו לחיות חיים עצמאיים ומשמעותיים בעולם משתנה ועם הרבה מאוד חוסר ודאות. על כן, בכל סיטואציה תוכלו לחשוב מתי להעניק לילד תחושת שייכות, מתי לתת לילד שלכם עצה, מתי לייצר הבנייה, מתי להיות מעורבים יחד איתו בסיטואציות ומתי לאתגר אותו.
"אני רואה שאת לא מתלהבת מחשבון כמו שאת אוהבת להיפגש עם חברות אבל בואי תקדישי לזה קצת זמן וגם אם עדיין לא תתחברי אולי תפתחי אצלך עוד מיומנות שכרגע לא זורמת לך בקלות" - בשיח כזה אנחנו מבליטים את מה שזורם טוב לילדים שלנו ממקום של היכרות ולא של ביקורת ויוצרים סוג של הבנייה חדשה לגבי מה שפחות אהוב עליהם, כולל מטלות בית הספר. למעשה, אנחנו גם מעניקים להם תחושה שאנחנו מכירים אותם, גם יוצרים מבנה של הרגלים ולפעמים גם עוזרים להם ממקום של מעורבות.
שנית, כמו כל דבר בחיים, חשוב להימנע מתגובתיות. בקשר שבין הורים לילדים תגובה מהירה מידי יכולה להיות הרסנית. התגובתיות היא דחף למשהו שאני כהורה כבר יודע על הילד. לדוגמה, 'היא תמיד מרחפת לכן ברור שזה יקרה לה', 'הוא דוחה הכל לרגע האחרון לכן תמיד לא מספיק ומוותר'. התגובתיות הזו יושבת על אמונות שלנו על הילדים ואמונות שלהם על עצמם ועלולה ליצור חסימה על פני מרחב פתוח להתבטאות ולשיח.
לפני שאנחנו מגיבים, אפשר להתבונן, להקשיב וכמובן להיעזר בנשימה ארוכה. באותו רגע יש לזכור למה אנחנו הורים וגם תזכורת למורים למה אנחנו מורים. אנחנו כאן כדי להקשיב ולהבין מה הילד שלנו מבקש. מהמקום הזה לא נכלא את הילד בתגובה מובנית אלא נגיד: 'בואי נראה מה קרה', או אולי 'אני מבינה שקרה משהו, בואי נשב בערב ונברר ביחד'.
כדי לחדד את חשיבות השיח שלנו מול ילדינו אני רוצה להמליץ על ערכה של סמלים דרכה תוכלו לשוחח ולפתח שפה שתעזור לילדים לבחור את הפעולות שלהם וגם לאתגר את עצמם. הערכה לקוחה מארץ יצורי הנפש של אפרת מעיין והיא יכולה לעבוד נפלא על ילדים נוער ומבוגרים.
תדפיסו מספר תמונות: משקפת, כוכב קסם, משרוקית, שדון, בקבוקון עם שיקוי קסם (אפשר להיות יצירתיים ולהוסיף גם משקולת או מר גמיש), גם אם רק תזכירו כל הזמן את הסמלים האלה, הם יאפשרו לכם לשוחח דרכם.
המשקפת: לזכור שתמיד יש לנו משקפת שמאפשרת לנו להתבונן, להרחיק או לקרב מצבים. זה בדיוק ההיפך מתגובתיות. אפשר לומר לילד שלנו תמיד יש לך משקפת בתיק. תתבונן על מה שקרה אם נעלבת, או שהרגשת דחוי, או שלא הבנת למה המורה נטפלה אלייך. כמובן גם בתוך המשפחה, הילדים יכולים גם לבקש מההורים לקח לרגע משקפת במקום להתעצבן.
כוכב קסם: מתוך ההיכרות שלנו עם הילדים לכל ילד יש תכונות שמייחדות אותו והוא קסם אמיתי בכל גיל כולל גיל ההתבגרות. תזכירו לו את התכונות האלה תמיד ולא בכלליות, וכמובן תראו איך במשפחה יש לכל אחד תכונות מיוחדות ולפעמים שונות. מותר לילדים לומר גם מהו כוכב הקסם של אבא ואמא וגם של המורים.
השדון: הוא לא רע, הוא פשוט גונב אותי לעשות פעולות שאפילו אני לא אוהב בעצמי. חפשו תכונות שאנחנו רוצים להיגמל מהן, אפילו עם הומור, וכשהן מופיעות נדבר עליהן בשיחה ולא מייד כשהשדון מופיע. אמרנו שאנחנו לא תגובתיים אבל יש לנו שפה.
המשרוקית: היא באה להזכיר לנו להגיד די בעצמנו. היא גם בתיק שלנו ותעזור לנו לחשוב רגע מתי די!
בקבוק עם שיקוי קסם: זה הקוסם שבנו, היכולת לעשות קסם ולהיות יצירתי ופוףףףף הכל משתנה ונהיה משהו אחר.
לסיכום, העולם המורכב של ילדינו בבית הספר הוא תמיד גם העולם המורכב שלנו ההורים. המדידה, ההשוואה והחתירה להישגים יכולה להכביד עליהם מאוד. הבית שלהם וההורים שלהם הם המרחב הבטוח שמאפשר להם להיות מי שהם ממקום של שייכות וביטחון. בתוך המרחב הזה חשוב לשמור על שיח מקרב, מעצים ומכבד ואולי לזכור שגם אנחנו היינו פעם ילדים כמו שהילדים שלנו, בסוף יגדלו להיות מבוגרים, אז אנא אל תשכחו לחבק אותם חזק חזק.
הכותבת היא מטפלת בתנועה ובאומנויות, מכשירה סטודנטים במכללת רידמן בתחום טיפול בילדים ונוער, בעלת קליניקה פרטית ומנחת סדנאות