אלה ימים אחרונים לפני גמר האח הגדול, שלב שבו, מסורתית, נראה שכל המתמודדים הטרללו סופית. העונה, נראה שהתמודדות הנפש קשה פרו-מקס אקס אקס אל; הצרחות מגיעות לשיאן, כל אי נעימות קלה מתלקחת כחומר נפץ והמשתתפים פורשים בזה אחר זה, כמות פרישות חסרת תקדים - 4 לעונה עד כה. כולם מעידים שהגיעו מים עד נפש.
אז מה באמת קורה בשלב הזה בנפשם של דיירי האח הגדול, ולמה נראה שחלקם, איך נאמר, איבדו את זה לגמרי? ד"ר אורן טנא, מנהל המכון הפסיכיאטרי של בית החולים איכילוב ומנהל מכון "מנטליקס" לרפואת הנפש, יכול לשער. הוא, מצדו, סיים לצפות בתכנית מרוב, אי נוחות אישית ומקצועית, כבר באחת העונות הראשונות.
וזו הסיבה: "עשו תרגיל של 'היה או לא היה', ודיירי הבית נדרשו להכחיש חוויות שהיו, כחלק מהאתגרים", מספר טנא לוואלה! בריאות. "זה הדהד לי חוויה של אובדני בוחן מציאות של מטופלים שאני רואה ביום יום: הם לא יכולים לסמוך על החושים שלהם כדי לדעת אם מה שהם רואים אכן קיים במציאות מולם. לעשות את זה בצורה יזומה לאנשים, אף שזה תרגיל מעניין מאוד, היה נראה לי כמו משהו מסוכן, מערער ומפרק בצורה בלתי רגילה".
הפרקטיקה הזו, של ערעור על בוחן המציאות של הדמויות לצורך יצירת דרמה ואתגר, מוכרת לנו מהתכנית עד היום. דוגמה בולטת לכך היא כשהדיירים נתבקשו להציג לאברהם, שצפה בהם מחדר אחר, סצינות אמיתיות לכאורה, ובהן מדברים עליו מאחורי הגב, בוכים על לכתו או מברכים עליה. זה לאחר שהודח, לכאורה כמובן, אבל אז - התגלה לדיירים שכל אירוע ההדחה היה מפוברק.
מתיחת המשתתפים ללא ספק מהנה לצפייה, אך בעלת השפעה מסוכנת מכפי שאנחנו יכולים לתאר, כשהיא חוזרת ונשנית לאורך זמן. לדברי ד"ר טנא, ההטעיות הללו גורמות לאדם לפקפק בסביבתו, גם הקרובה ביותר, עד אי אמון בתפיסת המציאות שלו עצמו. ולצד זה, הוא מזכיר: "האנשים שהולכים לאח הגדול הם אנשים בוגרים שהולכים לזה בהסכמה, ומתוך ידיעה שהם הולכים להשתתף בניסוי חברתי חריג בעוצמתו, חוויה שאכן יש לה פוטנציאל לטלטל אותם. הצוות, אין לו כוונה רעה, אף אחד לא מנסה להזיק למישהו במודע, זה לא שמדובר בסדיסטים".
פעמים רבות בחייו בוחר האדם להשתתף בחוויה "חריגה בעצמתה", כדברי ד"ר טנא, שתוצאותיה לא ידועות, בין אם מתוך חיפוש אחר ריגוש או מוכנות לקחת סיכונים עבור מטרה גדולה - כמו קידום בעבודה, זוגיות טובה או, במקרה הזה, פרס כספי גדול ובעיקר פרסום. אנחנו אף פעם לא יכולים לדעת בוודאות איך נרגיש בניסוי או מה יהיו תוצאותיו, גם לא המשתתפים ב"אח הגדול". ובכל זאת, יש הבדל משמעותי בין חוויות הקצה שצוינו כאן, לבית חוויית הקצה בבית המפורסם במדינה, שאותה משווה ד"ר טנא לשימוש בסמים פסיכדליים.
"אם אני לוקח פטריית הזיה ('לא שאני מעודד את זה', הוא מדגיש), רוב האנשים יעשו את זה בסביבה מוכרת, נוחה, טבעית, שאם חלילה יקרה משהו - יהיו להם חברים", הוא מסביר. "ב'אח הגדול' לעומת זאת, הם גם הולכים לניסוי נפשי מטלטל וגם עושים את זה בניתוק מוחלט ממערכת התמך שלהם". כלומר, האנשים הקרובים להם ביותר כמו משפחה וחברים נלקחים מהם, במקום שבאופן מוצהר מבצע מניפולציות כדי להקשות עליהם נפשית. וזה אולי מסביר למה אנחנו רואים משתתפות פורצות בבכי תמרורים למראה תמונה או מסר קצרצר מהבית.
אתה לא יכול לסמוך על אף אחד
מה עם אלמנטים נוספים, כמו הגבלת שינה או הגבלת אכילה? מה ההשפעה שלהם על הנפש?
"זה עניין אישי. אם למישהו למשל היה מחסור במזון בילדותו - המחסור במזון זה מה שילחץ לו על הנקודות הרגישות. מופעל לחץ מהרבה כיוונים בו זמנית: חיים בעקה ("סטרס"), מחסור בשינה, היעדר פרטיות. וגם, אסור לך לדבר עם אף אחד על הנושא הכי מרכזי, שהוא: את מי מדיחים ולמי מצביעים. אתה לא יכול לסמוך על אף אחד. כשמישהו נחמד אליך, אתה לא יכול לדעת אם זה באמת או חלק ממשימה או מניפולציה, ומה הוא אומר מאחורי הגב, וגם מה נכתב עליך בעיתון בחוץ, מה אומרים עליך בטלוויזיה. זה משהו שיכול לערער גם גם אנשים עם כוחות נפשיים גדולים, לא אנשים שמגיעים עם הפרעה מוקדמת".
אם כבר בהיעדר פרטיות עסקינן, מעניין להבין למה, כבני אדם, פרטיות כל כך חשובה לנו, והאם יש בהיעדרה כדי להביא אותנו לסף תהום - או שבסוף מתרגלים להכל. התשובה של ד"ר טנא לזה היא מורכבת. "התנהגויות אנושיות הן טווח", הוא אומר. "גם ביישנות היא טווח. כולם ביישנים בסיטואציות מסוימות, ויש כאלה שיעדיפו לא לפנות אפילו למלצר במסעדה". מובן שלא באנשים כאלה עסקינן, כשחושבים על הטיפוסים שניגשים ל"אח הגדול".
"אנשים הולכים לתכנית כזו הם לא אנשים עם קושי להתפרסם, הם אפילו רוצים, וזו לא משאלה פסולה", הוא אמר, "אבל כולם זקוקים למידה של פרטיות. אין אדם שלא צריך לפעמים איזשהו זמן לעצמו, כדי לעבד דברים שקורים לנו בשקט, לחשוב בלי הסחות וגירויים חיצוניים ולהרגיע את עצמנו לקראת דברים מלחיצים. אנחנו זקוקים לפרטיות גם כדי לעשות דברים שנעים לנו לעשות רק עם עצמנו, בין אם לאונן או לפוצץ חצ'קון. זה בטבע שלנו. וכשלוקחים מאיתנו את זה, באופן מלאכותי, זה באמת מערער".
ואף על פי כן, הדבר השני שנראה שהכי חסר למשתתפים - זו קרבה אנושית, אינטימיות. קצת דבר והיפוכו.
"לכולנו יש את שני הצרכים האלה - גם קשרים אנושיים וחברה וגם פרטיות, ושניהם חסרים מאוד במרחב הזה. כדי להבין למה חסרה אינטימיות, אולי כדאי להתחיל מהסבר של המילה עצמה: 'אינטימיות' זו מילה לטינית שאפשר לתרגם אותה ל"הכי פנימי'. קרבה רגשית עמוקה בין בני אדם, שיכולה להיווצר על ידי מגע פיזי או מגע מילולי".
ולמרות שב"חתונמי" "אינטימיות" הפכה מילה נרדפת ל"סקס", מזכיר טנא, אינטימיות לא חייבת לכלול מגע כלל. "זו יכולה להיות שיחה אינטימית גם בטלפון", לדבריו, "השאלה אם אנחנו שנינו חושפים את ה'אני' הכי פנימי שלנו אחד בפני השנייה, את ה'בפנוכו' שלנו". וכשזה קורה, הוא אומר - זה הדדי, ומורגש בדרך כלל משני הצדדים. אממה, כמעט בלתי אפשרי לגרום לזה לקרות בידיעה שבכל רגע נתון צופים בכך מאות אלפים. "אבל ברור שיש ערגה לזה וכמיהה, ואז ברור למה נוצרות מערכות יחסים זוגיות", הוא מוסיף. "אנשים רוצים את הקשר הזה ומתגעגעים לזה. בני אדם מוכוונים אבולוציונית לחפש את זה".
גם האינטרסים הזרים מקשים על הזוגיות, לא פחות מאשר על חברויות אפלטוניות. לעיתים קרובות נשמע דיירים ודיירות תוהים האם האדם שמחזר אחריהם "אמיתי" או משחק בהם, בין אם ממניעי פרסום ורייטינג או סתם משעמום ובדידות. המשתתפים בריאליטי ב-2023 כבר משופשפים ולמודי עונות קודמות, וכולם יודעים שזוגות מקבלים יותר זמן מסך ועניין ציבורי, מה שכמובן, מכביד על האמון הזוגי עוד יותר.
"ולאחר שכל זה נאמר, אינטימיות זה רגש שקשה מאוד לזייף", מסייג ד"ר טנא. "גם אנחנו, הקהל בבית, מצליחים להרגיש כשמשהו אמיתי". מרבית זוגות הריאליטי לא שורדים את החיים האמיתיים, אבל, טוען הדוקטור, אין בזה כדי לבטל את אותנטיות הקשר שהתקיים. "בעונה עם אלירז למשל, היה סיפור אהבה שהיה מאוד נוגע ללב", הוא מזכיר, "אבל לרוב הסיפור ישרוד רק בסטינג הזה. זה כמו התאהבות בחופשה, שבסופה את חוזרת לחיים האמיתיים - למשפחה, לחברים. פתאום הקשר הזוגי נעשה נטול הקשר. יש חשיבות להקשר בתוך מערכות יחסים, ולפעמים כשיש שינויים קיצוניים בהקשר, הן מתקשות לשרוד אותו".
האם דיירי האח הגדול סובלים מתסמונת שטוקהולם?
הרבה דיירים הואשמו בהיותם "שחקנים" העונה, כלומר, מזויפים, אבל צריך לדבר על השחקן הראשי - האח הגדול עצמו. הטרול הראשון והגדול מכולם, יותר מסתיו, אברהם או ליאל. משום מה, עליו אף פעם לא נופלת האשמה, ותמיד חוזרים אליו להתפרק ולהיחשף רגשית. אז למה הדיירים ממשיכים לעשות את זה? למה להמשיך ולתת אמון בשחקן הכי פחות אמין במשחק? תסמונת שטוקהולם, מישהו?
"תסמונת שטוקהולם, אפשר לכנות אותה בעברית 'קרבה רגשית בשבי'", מסביר ד"ר טנא. "כשאדם נמצא בשבי בכפייה בידי אנשים זרים, הוא מפתח הזדהות דווקא עם השובים שלו והאידיאולוגיה שלהם. זה לכאורה עומד בניגוד לאינטרס שלהם, אבל זה כנראה מקל את ההישרדות. כשאנחנו נזרקים למצבי קיצון מופעלים היצרים הכי קמאיים שלנו והיצר הכי קמאי שלנו הוא הישרדות. אז נתכוונן לזהות מי המנהיג, מי יתן אוכל, מי יתן לישון. אם נזדהה איתו, זה אולי יעזור לנו להרגיש עם זה נוח. זה אינטרס מובנה הישרדותי".
ובאמת, במובנים רבים הסיטואציה באח הגדול מדמה סיטואציה של שבי, מלבד העובדה החשובה שכולם נמצאים שם מבחירה. כולם ידעו על מה הם חותמים, ומי שלא טוב לו - מוזמן לעזוב. כאמור, הם אכן עוזבים העונה. הם יודעים שיהיה טיפשי לכעוס או להתקומם נגדו, כי אף אחד לא באמת מחזיק אותם שם בכוח. "וגם, מפרקים להם מאוד את היכולת להתקומם", מוסיף הפסיכיאטר הבכיר. "מאוד קשה לייצר שותפות עם אנשים שאתה לא יודע האם ישתפו איתך פעולה ולא סומך עליהם".
ויש עוד סיבה ליחסים החמים שנרקמים בין המשתתפים לאח. "האח הגדול הוא הקשר שלהם לעולם החיצון", אומר ד"ר טנא, "והוא יכול להשפיע על האם יראו אותך מספיק בטלוויזיה וכמה יאהבו אותך. זה אפיק שהמשתתפים אמורים להצטיין בו לכאורה, כי הם יודעים מעונות העבר שהשיחות עם האח הגדול הן הכי מעניינות, וכדאי להם לשתף אותו. ולמרות זאת, ההתפרקויות הרגשיות הן אותנטיות, ואנחנו יכולים לחוש כשהן אותנטיות".
הדברים האחרונים של ד"ר טנא גורמים לי לתהות: לפנינו דמויות שחלקן אותנטיות מאוד, אך גם יודעות שעליהן לגייס את האותנטיות שלהן לשם המשחק. הן יודעות שהקהל רוצה את זה. הקהל רוצה גם עניין, ובשביל עניין צריך דרמה - אבל הדרמה היא לא מעניינת אם היא לא אותנטית. וכאן, כאן נוצר פראדוקס חדש: המשתתף בתכנית מתנהג באופן אותנטי מתוך החלטה אסטרטגית, כלומר בלתי אותנטית. מבולבלים? גם אנחנו. ואם אנחנו מבולבלים, ברור שבשביל המתמודדים יש פה מיינדפאק מטורף. בנימה זו, נאחל לכולם את מלוא בריאות הנפש, ושנת מנוחה משקמת ע"ש דיאן שוורץ.