החרדה ההורית שלכם פוגעת בילדים קשות, עכשיו ובעתיד

בתחילת החופש הגדול התארגנה יוזמה מספר הורים להוציא את ילדי כיתה ג' מביה''ס במרכז לטיול מגבש. המתכננים , אנשי שטח אחראיים, קבעו מסלול בצפון הארץ שמשלב הליכה לצד מעבר בבריכות מים (שכשוך) ואמור היה להימשך יומיים, כלומר עם לינת לילה אחת מחוץ לבית. המסלול שנקבע היה נח, אומנם מדורג כדרגת קושי בינונית אך בהחלט כזו שמתאימה לילדים בגיל 8 על פי מתכנניו וגם על פי קריטריונים של משרד החינוך.

במפגש הכנה עם הורי הילדים החלו להישמע כמה קולות בנוגע לבטיחותו של הטיול וספקות האם הילדים יעמדו בו . בחלל האוויר נשמעו שאלות כמו : "בטוח לטייל בתקופה כזו מתוחה? זה לא חם מידי בזמן הזה ? איך הילד יסתדר בלי שירותים ומקלחת זמינים? הבת שלי מאוד בררנית באוכל, יהיה לה מה לאכול ?.." השאלות נשאלו מאמהות ואבות כאחד . הוסבר להורים שהאזור בטוח, שהמסלול בטוח ועל החום נתגבר בעזרת כובעים, מים , מנוחות והליכה באזורים מוצלים. לגבי הקושי האמיתי של ילדים בשהייה ארוכה (יחסית) מחוץ לבית בהיבט של לינה, אכילה ושימוש בשירותים , הסברנו שדווקא פעילות כמו טיול שכזה היא שגורמת לילדים להתגבר על הקושי ואם לילד או הילדה באמת קשה, אבל ממש - תמיד אפשר להגיע ולאסוף אותם. יומיים אחר כך יצאנו לדרך.

לצערנו היו מספר הורים שבחרו לא לשלוח את ילדיהם לטיול, הדברים שנאמרו במפגש הכנה לא הרגיעו אותם. החרדה הכריעה את אותם הורים והם מנעו מהילדים שלהם טיול שעבר כצפוי בהצלחה , גרם לגיבוש הכיתה והותיר חוויה שהילדים שהשתתפו בו יישאו איתם עוד זמן רב.

ניתן להניח שהילדים שנשארו בבית היו מעדיפים לצאת לטיול אך שוכנעו על ידי ההורים שכדאי לוותר הפעם. במקום לצעוד בשמחה (בחום) ולטבול במימיו של נחל שניר (הקפואים) ולקחת חלק בהכנה וארוחת הערב הקבוצתית (לא הגייני כמו בבית אבל הרבה יתר טעים) הם מן הסתם בילו חלק ניכר מהזמן מול המסכים, שרק מנוונים אותם, ובעיקר הפנימו מסר סמוי שהעבירו להם ההורים באופן מודע או לא מודע - החיים מחוץ לבית ורחוק מההורים מסוכנים, לא בטוחים ולכן כדאי לוותר.

דאגה, חרדה ופחד אצל הורים היא טבע אנושי, מעטים מאוד האנשים שהורות לא שינתה אותם והפעילה אצלם את המנגנונים שנועדו להגן ולשמור על משפחתם ובעיקר ילדיהם. יתרה מכך, בלעדי הפחד והחרדה היינו עלולים לחשוף את עצמנו וסביבתנו לסכנות אמיתיות. השאלה היא היכן עובר הגבול בין חרדה נורמלית לבין חרדה שחוצה את גבול הנורמה ומשבשת לנו ולילדינו את החיים ובעיקר פוגעת להם בהתפתחות הביטחון העצמי, תחושת המסוגלות והחוסן האישי - שלוש תכונות כל כך חשובות ואף הכרחיות לניהול חיים מספקים ומשמעותיים.

לחרדה יש נטייה לגרום לנו לפתח דפוסי התנהגות שונים שמגבילים אותנו וגורמים לנו לא רק להימנע מפעולות ופעילויות אלא גם למנוע מילדנו את אותן פעולות ופעילויות שהם כל כך צריכים. לגדול לצד הורה שמתמודד עם חרדה עלולה להיות חוויה לא פשוטה שמשפיעה עמוקות על אישיות וחיי הילד. הפרעת חרדה נוטה להיות גורם שעובר בין בני משפחה בצורה נלמדת וגנטית. ילדים להורים עם נטייה לחרדה נוטים לפתח הפרעות חרדה פי 5-7 מאשר אצל ילדים להורים ללא חרדות. לשני הגורמים - תורשה והעברה בין דורית יש השפעה על העברה של הנטייה לחרדה לילדים.

בעבודתי גם כמנחה הורים למתבגרים וגם כמורה אני נתקל על בסיס קבוע בהורים שמונעים מילדיהם לצאת לטיולים, ללכת לים, לנסוע בתחבורה ציבורית, לבצע פעולות בסיסיות בבית או לקחת חלק בפעילות אתגרית - והכל בגלל אותה חרדה ודאגה שאין הם מסוגלים לשלוט בה. איסורים אלה לצד שימוש קבוע במושגים כמו 'אסור', 'זה מסוכן' או 'תיזהר' מקבעים לאט ובבטחה דפוסי התנהגות חרדתית גם אצל אותו ילד או ילדה ששומע ורואה את ההורה החרד. כך ההורים למעשה משכפלים את חרדה ומעבירים אותה לילדיהם.

כשילדים נמנעים מחשיפה או מהתמודדות עם מצבים מעוררי חשש או פחד, נוצרת ההימנעות. לאורך זמן, הילדים מאמצים לעצמם גישה של הימנעות כדרך לפתרון בעיות או התגברות על קושי. הם פשוט לא מתמודדים עם האתגרים. והחיים מלאי אתגרים.

לאורך זמן, ההימנעויות עלולות להשתרש והילדים עלולים לאבד את האמונה שיצליחו להתמודד עם הקשיים שלהם. דפוס התנהגותי זה הוא לא פחות ממסוכן, מכיוון שהוא מנבא קושי משמעותי בפיתוח ביטחון עצמי ועצמאות בגיל בגרות. מחקרים מראים בבירור שילדים חרדתיים שהעידו על עצמם כחסרי ביטחון נטו לתחלואה נפשית בשיעור גבוה פי כמה מבני גילם שהעידו על דאגה וחרדה נורמטיבית וביטחון עצמי.

לצערי אני פוגש הורים רבים שהשרישו את החרדתיות בילדיהם. וכשאותם ילדים הגיעו לגיל ההתבגרות, הם הולכים ומסתגרים בחדריהם, ממעטים באינטראקציה חברתית אמיתית ומפתחים הפרעות ותחלואות נוספות. במצבים שכאלה נדרשת עבודה כפולה ומכופלת עם ההורים ועם הילדים כדי לעקור את הדפוסים החרדתיים ולחזור למסלול חיים נורמטיבי.

חשוב לדעת, חרדתיות היא אינה גזירת גורל. ניתן לטפל בה, להפחית את עוצמתה וללמוד לחיות איתה באופן נורמלי. כלומר, לנהל אותה ולא לתת לה לנהל אותך. כשהדברים נוגעים לילדים שלנו עלינו להתגבר על הקושי והחרדה ולתת לילדים להתנסות בדברים חדשים, לאפשר להם לחוות חוויות גם אם יש בתוכן סיכון קל. החיים מלאי סיכונים ואם נתמקד בסכנות נמצא את עצמו בסכנה הגדולה ביותר - כלואים בתוך ביתנו, בין ארבע קירות ונמנעים ממפגש עם העולם.

ילדים צריכים להיחשף לפעילות ופעילויות מגוונות ומותאמות על פי גיל. רכיבה על אופניים, שחייה, טיולים, מטלות בית, מפגשים חברתיים, בישול, אפייה, עבודת ידיים - כולן פעילויות ומיומנויות מומלצות עבור ילדים. ברור שבכולן ישנו סיכון קל - פיזי ולעיתים ריגשי - אבל אין דרך אחרת לגרום לילדים שלנו להתפתח בצורה תקינה ובריאה מבלי לאפשר להם את אותן התנסויות.

הפרעת חרדה היא גורם שמשפיע ופוגע באופן ישיר על אורח החיים ואיכות החיים. היא מאמללת, מייסרת, ומתישה. אז הורים יקרים, למענכם ובמיוחד למען הילדים שלכם, אל תשלימו עם החרדה, אל תתנו לה לנהל אתכם. טפלו בה. תתחילו לחיות ואל תגזרו אותה גם על ילדכם.

שרון פאר הוא איש חינוך ומנחה הורים למתבגרים. מנחה הפודקאסט עם מיכל דליות הורים.ילדים.יחסים