בעלך סובל מהפרעות קשב? 5 אסטרטגיות שיעזרו לך להתעצבן פחות ולשמור על הזוגיות

יש סיבה טובה לכך שאתם נתקלים בכל-כך הרבה כתבות על הפרעות קשב (ADHD). מדובר בתסמונת עם שכיחות רבה שמשפיעה רבות על חייהם, אבל לא רק. בין 5.3-7.2 אחוז מהילדים בגיל בית הספר ברחבי העולם, וכ-2.5 אחוז מהמבוגרים מתמודדים עם הפרעות קשב בכל הרמות.

ההשפעה של הפרעת קשב היא רוחבית ובאה לידי ביטוי בכל היבטי החיים כמעט: משלב בית הספר ועד ביצועים אקדמאיים, קריירה, יחסים חברתיים, בריאות ורווחה כללית.

מחקר ישראלי חדש בדק את ההשפעה של הפרעת קשב על זוגיות, ובאופן ספציפי את ההשפעה שלה על נשים של בן זוג עם הפרעת קשב. המחקר נערך באוניברסיטה העברית ופורסם לאחרונה בעיתון הרפואי Disability and Rehabilitation.

במסגרת המחקר נערכו במשך שנה ראיונות עומק של כשעתיים עם 13 נשים בגילים שנעו בין 25-58 (שאינן סובלות מהפרעת קשב), החיות עם בני זוג עם הפרעת קשב, כדי לקבל תובנות על חוויותיהן, על הקשיים שלהן ועל דרכי ההתמודדות. 11 מתוך הנשים נשואות, כאשר טווח הקשר עם בן הזוג נע בין שנתיים ל-32 שנים. אני בטוחה שכשתקראו את מה שהן מספרות, רבות או רבים מכם ירגישו הזדהות.

הנשים סיפרו כי הקשיים המשמעותיים ביום-יום הם בוויסות הרגשי ובהתפרצויות רגשיות ("הוא מתפרץ משום מקום"), בקשב ("הוא לא שם לב מה קורה בבית"), בתכנון ובארגון זמן ("התפקיד שלו להכין סנדויצ'ים לילדים והוא אף פעם לא מצליח לדעת כמה ואיזה לעשות").

הקשיים האלה חדרו לתחומי חיים רבים בזוגיות, במשימות הבית וההורות. מדובר במצב כרוני המשפיע עמוקות על חיי המשפחה.

הנשים דיווחו על עומס בחיי היום יום, שמשפיע עליהן מבחינה פיזית ונפשית והן משתוקקות להקלה. הן תיארו את תפקידן בבית כ"מנהלות", מה שהוביל למותשות. הן פירטו דינמיקה במערכות היחסים שלהם שבה לקחו על עצמם תפקיד הורי, בעוד שבני הזוג עם הפרעת הקשב, אימצו עמדה תלותית יותר. זה הוביל לתחושה של מתיחות יתר ותחושת אחריות לא פרופורציונלית לרווחתם של בני הזוג. הן ציינו כי אין להן ברירה אלא להיות בתפקיד הזה וכי "אם אני לא אעשה את זה - זה לא יקרה". תחושת האחריות המוגברת הזו גרמה ללחץ. הנשים ציינו שלוש תמות מרכזיות בנושא:

1. "זה כאילו יש לי ילד נוסף בבית"
2. "אני לא מספיקה לעשות את הדברים שבאמת חשובים לי"
3. "אני לא מבינה למה הוא מתנהג כך"

חוויות אלה של נטל, אי-נראות של המאמץ שלהן בעיני החברה ובעיני בן הזוג, כילה את המשאבים שלהן והותיר את הנשים עם מעט מאוד לצרכיהן.

האסטרטגיות המרכזיות שפיתחו הנשים במחקר כדי להתמודד עם הקשיים

1. הגברת המודעות להפרעת הקשב והבנה מה קשור אליה: מודעות מהווה גורם מפתח בהבנה מעמיקה של הפרעת קשב. הנשים במחקר דיווחו כי הידע שנרכש על הפרעת קשב איפשר להן להבין את ההתנהגות המשתנה של בן זוגם, ובכך להקל על הקבלה שלה. יתרה מכך, פנייה להדרכה וייעוץ של גורמי מקצוע בתחום הפרעת הקשב לצד שיתוף חברים, סיפקה להן תובנות חשובות והזכירה להן את הקשר בין ההתנהגויות המתסכלות של בני הזוג לבין המנגנונים הביולוגיים הגורמים לכך.

2. הצבת גבולות והגדרת קווים אדומים: קביעת גבולות הגנה על ידי לקיחת אחריות של בני זוגם, הצבת "קווים אדומים" במצבים קיצוניים, ויצירת "איים מוגנים" לטיפול עצמי על ידי הפחתת התלות בתפקוד של בני הזוג, ניצול הפרדה פיזית וזמנית, ובקשת תמיכה מאחרים.

3. טיפוח השותפות בין בני הזוג על ידי גישור על המחסומים של הפרעת הקשב: למרות האתגרים שמציבה הפרעת הקשב, דיווחו הנשים במחקר על חשיבות שמירת החברות הקרובה והתומכת עם בן הזוג, בהכרה בו כאדם מבוגר, ושימור גישה שיתופית. נשמעו עדויות כמו: "אני מכירה אותו שנים, והאהבה שלי אליו לא השתנתה. אנחנו עובדים כצוות". זוהי אסטרטגיה משמעותית לגישור הזוגי בצל הפרעת הקשב, כגורם מאחד שמסייע לעקוף את המחסומים שהיא יוצרת.

• הפעולות השוטפות לניהול חיי היומיום שעזרו לנשים במחקר בהתנהלות מול בן זוגן היו:
• ארגון רשימת מטלות
• הגדרת תפקידים ברורים של כל אחד מבני הזוג
• שמירה על שגרה
• יצירת קשר עין
• וידוא הבנה, ומיקוד המשימות

1. דייט שבועי: שבו נהנים האחד עם השנייה ומחזירים את הכיף לזוגיות ואת האינטימיות שיכולה להיפגע בשל הקשיים והריבים. הכללים פשוטים - מחוץ לבית, ללא מסכים, לא מדברים על מה שרע ועל הקשיים, אלא חולקים חוויות שכל אחד אסף לאורך השבוע.

2. קבלת עזרה: בדיוק כפי שבבית הספר ילדי הקשב מקבלים התאמות, הארכת זמן או חדר נפרד. גם בבגרות הפרעת הקשב מפריעה וחייבים להתאים את הסביבה כדי לחיות איתה טוב יותר. לא הכל צריך ליפול על בת הזוג, וגם היא צריכה לקבל עזרה בניהול והתפעול השוטף של הבית, במשימות כגון ניקיון, בישול, בייביסיטר ועוד.

3. שיח מבוסס חמלה או 'דברו בשם עצמכם': אנשי קשב רבים רגישים מאוד לביקורת משום שהם סופגים הרבה ממנה עוד מהילדות ומתקופת בית הספר. זו גם הסיבה שהם נאטמים כשמטיחים בהם האשמות. כדי לגרום להם להקשיב. החליפו את מילת ההאשמה 'אתה' במילת החמלה 'אני', ואז תעוררו פחות התנגדות ותחושת ביקורתיות. למשל: 'אני מרגישה שקשה לי לסדר את הבית כל היום', במקום: 'אתה לא עוזר בסידור הבית'.

4. אבחנו וטפלו: אחד הנושאים החשובים בחיים עם הפרעת קשב הוא האבחון, ולא רק אבחון לילדים בשל הקשיים בבית הספר. מבוגרים שעברו אבחון מעידים שזה שינה להם את החיים. סוף סוף הבינו שהם לא "דפוקים" (כפי שהם לרוב מגדירים את עצמם) והם מקבלים את עצמם ויש שם למה שהם הרגישו כל החיים. טיפול מדויק לאחר אבחון, ישפיע לטובה בהכרח גם על הזוגיות. הטיפול התרופתי עוזר להתרכז מבחינה ביולוגית, ולצדו הטיפול ההתנהגותי משפיע על הליבה הפסיכולוגית (כלומר התנהגותית וקוגניטיבית).

5. תצחקו על זה: המודעות להפרעת קשב חוסכת ריבים מיותרים ומאפשרת להסתכל על הדברים ממקום אחר ואפילו לצחוק עליהם. זכרו, הצחוק מרפא ומקרב.

ממצאי המחקר מצביעים על כך שתסמיני הפרעת הקשב של בני הזוג גורמים לעומס רב עבור הנשים, שמצאו את עצמן בתפקיד טיפולי, מה שמדגיש את הצורך בהתייחסות ובטיפול גם בהן או בקשר הזוגי, בדגש על השפעת הפרעת הקשב על החיים.

הנשים תיארו זאת בכך שזה כמו לקבל עוד ילד שצריך לדאוג לו ותחושה שבן הזוג או הסביבה לא מכירים במאמץ המוגבר שלהן, ובכך שבסופו של דבר לא נשאר מספיק מקום לצרכים שלהן.

הנשים במחקר ציינו גם את החוזקות של בני זוגן הקשורות להפרעת קשב כמו היצירתיות, ההומור והיפר-פוקוס, וכן את העובדה שבני הזוג הם כיפיים ותומכים. יחד עם זאת, תמיד נוספה המילה "אבל" ("הוא יכול להתרכז שעות בדברים שמעניינים אותו, אבל לא בהכרח במה שחשוב"). המודעות לכך שאלו מאפייני הקשב גרמה להן להבין ולקבל יותר את בני זוגן.

הכותבת היא מומחית להפרעות קשב, מאבחנת, מטפלת, חוקרת ומרצה, וגם - בעצמה בת זוג לגבר שסובל מההפרעה, שאף כתבה ספר בנושא - "זוגיות קשובה"