ביחד עם המודרניזציה הגלובלית גם תוחלת החיים עולה וכיום, בישראל, תוחלת החיים של נשים עומדת על 84 בממוצע ו-81 אצל גברים. גיל היציאה לפנסיה, נכון להיום, עומד על 67 אצל הגברים ו-63 אצל הנשים. במילים אחרות - לסבא וסבתא יש מלא זמן חופשי לעזור בתקופת החופש הגדול בפרט ובחיים השותפים בכלל. נשמע סביר, לא? אז זהו, שפחות ממה שזה נשמע.
תקופת הזקנה המוקדמת היא תקופת התאקלמות בחיים שאחרי שנות העבודה. החיפוש אחר משמעות מחודשת, הגדרה עצמית, זהות אישית, חברתית, תעסוקתית. מדובר בתהליך הדורש הרבה הקשבה עצמית, זמן, ראש ולב פנויים לשינויים ובניית נתיב חיים חדש ומרגש.
אבל, מה קורה כשלתהליך הזה מצטרפים קולות רקע שמסיתים את המחשבות, מעמעמים את הרצונות ואפילו מוחקים אותם? שאלות רבות עולות וצצות והעיסוק בהן מקשה על יצירת חיים עם משמעות ודיוק פנימי.
"בשביל מה ביקשתם נכדים?"
"אין לך מה לעשות ממילא" אומרים לי סבים וסבתות, ששמעו אמירה זו לא פעם מהקרובים להם ביותר. "אתם כבר חייתם, עכשיו תורנו" יש שמגדילים להביע את עמדתם. "בשביל מה ביקשתם נכדים?" מטיחים בהם, וגם "אם אתם לא עוזרים, אין סיבה להיות בקשר"- וזה בעיני נורא מכל. תקופה שאמורה להיות מלאה בחוויות והתרגשויות מתחילה להיות תקופה של קושי, מועקה, ייסורי מצפון ואף ניתוק יחסים.
במפגשים שלי עם סבים וסבתות, אני שומעת את כל מנעד הרגשות שעולים בהתייחס ל"גידול" הנכדים. החל מ"זה הייעוד שלי", "זו התקופה היפה בחיי" ועד אמירות כמו "כשאני רואה את המספר של הבת שלי אני לא עונה כי זה בטח להקפיץ אותי למשימה חדשה וממש לא בא לי עכשיו.."
באחת הקבוצות שאני מנחה והסתיימה לקראת תקופת החופש הגדול, היה ביקוש להמשיך על מנת לדעת שיש יום בשבוע שהוא כבר תפוס. אז אומנם לא המשכנו את הסדנה אבל כן בדקנו מה ניתן לעשות עם הרגשות שעולים ואיזה מענה אנחנו נותנים לגביהם.
כל התגובות והתחושות נכונות וטובות באותה המידה, כל עוד הן בהלימה לצרכים והרצונות שלנו. אין נכון או לא נכון ואין מותר ואסור. התמונה משתנה כשבלב מתחיל לכרסם ההיסוס, תחושת ניצול, מרמור או כל רגש שלילי אחר. שם צריך לבוא השינוי דרך הטיפול.
וכאן נשאלת השאלה, האם בכלל, אפשר לנהל את זה אחרת? אני מאמינה מאוד שכן. אחת המילים החשובות ביותר היא "תקשורת". איך אני אומר ומדבר את הצרכים שלי, איך אני לא מוותר על עצמי וגם מוצא זמן עבור אחרים שיקרים לי, איך אני אומר "לא" בלי לפגוע וכיצד אני מגיע למצב של WIN-WIN בין כל בני המשפחה. וזו משימה ששכרה בצידה.
סבים וסבתות, כדאי שתשאלו את עצמכם את השאלות הבאות: האם אתם מצליחים לחשוב על אירוע שלא רציתם לוותר עליו, אך נאלצתם כי לא היה לכם נעים לסרב, כי לא רציתם לאכזב, אבל בתוך תוככם לא הייתם שלמים עם הוויתור הזה על עצמכם? האם אמרתם שאתם עסוקים ויש משהו שמאוד חיכיתם לו? האם הסברתם שהזמן הזה הוא שלכם ותוכלו לעזור במועד אחר? האם פשוט אמרתם טוב והרגשתם צביטה בבטן? ואיך זה נגמר?
אני מאמינה שלכל אחד ואחת יש את התשובה האישית שלו, וכל אחד עשה כראות עיניו, וטוב שכך. עם זאת, שווה לבדוק אם נשאר "טעם חמוץ" מהאירוע או שהתחושה הייתה טובה ושלמה. ופה נעוץ הפתרון לסוגיה הרגישה.
אם הטעם שנשאר הוא טוב - אשריכם, אך אם הטעם חמוץ - כדאי לבדוק מה ניתן היה לעשות על מנת לשנותו תדברו על זה עם הילדים שלכם, תסבירו להם על החיים שאתם רוצים לחיות, בסקרנות, בתשוקה, בשובבות והנאה. ספרו להם על הפעילויות שמשמחות אתכם, שנותנות לכם מוטיבציה לקום, להתלבש, לצאת מהבית. שתפו אותם בחוויות שלכם עם קבוצת בני גילכם. על השיחות והתכנים. הפכו אותם להיות חלק מחייכם ומעולמכם הפנימי. אל תוותרו על הטוב הזה בשביל לרצות או לפייס או לעמוד בציפיות שלהם.
אל תשכחו שזוהי דוגמא נפלאה עבור הילדים והנכדים שלכם. סבא וסבתא בזמן איכות שלהם, הם יודעים לשלב בין הצרכים שלנו לצרכים שלהם, הם יודעים להגיד 'לא' בלי להעליב והכי חשוב, שגם בגילם, יש להם חיים מלאים וטובים, והגיל הכרונולוגי שלהם הוא רק מספר בתעודת הזהות.
אם הייתי צריכה לבחור מילה אחת בלבד שתישאר אתכם אחרי שתסיימו לקרוא את הטור היא - תחיו. ובכמה מילים, חיו את חייכם באופן שבו תרצו לראות את הדורות הבאים חיים את חייהם, מתוך נאמנות לעצמם, לצרכים ולרצונות שלהם, לתשוקות ולחלומות שלהם. תנו להם דוגמא טובה.
הכותבת היא מטפלת רגשית לבני הזוג המבוגר, מלווה רוחנית ומחברת הספר "מפגשים ברומו של גיל"