בין ריצוי לשמירת טינה: האנשים האלה מסתובבים ביניכם וקשה לזהות אותם

מסתובבים בינינו אנשים מבוגרים, שהם בעצם ילדים הוריים. ילדים אלו יכולים להיות בפועל אנשים מבוגרים בעלי משפחות וילדים, שנושאים עימם את נטל ההורות עוד לפני שהפכו להיות הורים. הם בעצם ההורים של ההורים שלהם. הכינוי בשפה הטיפולית לתופעה הוא "ילד הורי". כלומר ילד שכנראה גדל בבית שלא תיפקד בצורה מיטבית, או תיפקד חלקית. בית עם הורים שלא נטלו מספיק אחריות על החיים, על הילדים ועל עצמם כפי שמצופה מהורה, ולכן עול החיים והדאגה לכך שהכל יבוא על מקומו בשלום, נפלה על כתפם של אותם ילדים.

הילדים הללו בדרך כלל היו ילדים עם נפש רגישה מאוד, שלעיתים אף אחד לא הסביר להם שיש להם תפקיד שכזה. הם פשוט הבינו לבד ברגישותם הרבה, שהעולם סביבם, האחים וההורים "זקוקים" להם, ומתוך הכרח המציאות לבשו את גלימת "המצילים" ועטו עליהם את התפקיד המורכב הזה.

לילד הורי יש יתרונות רבים שהוא קיבל במהלך הישרדותו בג'ונגל החיים, אך יש לו לא מעט אתגרים שיצטרך לפתור במהלך חייו הבוגרים, שכן הוא לא זכה לחוות ילדות נטולת דאגות ומלאת משחק ושמחה, אלא היה "בתפקיד" הורי, אחראי ודואג. ולכן, הילד ההורי נושא אhתו פגמי אופי שהוא לא אשם בהם, ודפוסי התנהגות שהולכים אתו כברת דרך ארוכה, אלו מעכבים אותו מלהתפתח ברמה האישית, ולהגיע לריפוי ולהחלמה.

על מנת לטפל בנפשם של אותם "ילדים הוריים" ולנסות לרפא מעט מהצלקות ומהדפוסים המעכבים, נדרשת קודם כל הכרה ברורה במציאות הזו. לא תמיד זה קל, אך זה הכרחי. שכן אם לא מכירים בבעיה, לא מצליחים להתחיל לפרק אותה לגורמים ולטפל בה. הבשורה הטובה היא שיש דרך להחלים מהתפקיד הכפוי ומדפוסי ההישרדות, ולחיות חיים שמנוהלים מתוך בחירה, בריאות ושמחת חיים.

תופעת הילדים ההוריים מצויה בינינו הרבה יותר ממה שחושבים, והיא קיימת גם באופן יחסי ולאו דווקא אבסולוטי, כל אחד ועוצמת הסיפור שלו, כל אחד והילדות שלו. סימני הזיהוי של ילדים הוריים בדרך כלל מתחילים בפחד פנימי מסמכות ורדיפה אחר אישורים עד כדי איבוד הזהות העצמית. אם נמשיל את מסע חייהם למסע של שורד בג'ונגל, הרי שהכלים בהם הם השתמשו במהלך ילדותם היו כלים של תפקוד אינטנסיבי, לקיחת אחריות שהיא מעבר ליכולת ההכלה שלהם, ניתוק והתעלמות מוחלטת מהצרכים שלהם עצמם ומרגשותיהם. ולכן גם בחייהם הבוגרים הם לא יצליחו מיד לפתח "עצמי אמיתי" ויהפכו להיות מבודדים, מצד אחד ייבהלו מאנשים סמכותיים ומביקורת ומצד שני יפתחו נטייה להתמכרות ותלות רגשית, לעיתים עד כדי מציאת חברים או בני זוג בעלי אישיות כפייתית שתמלא את דפוסי הנטישה והריצוי להם התרגלו במהלך החיים. בתוך שלל תכניות ההחלמה מהתמכרויות קיימת נישה שלמה לילדים הוריים שדפוסי ההתנהגות שלהם נחווים כדפוסי התמכרות.

יחד עם דפוסי ההתנהגות הללו, תתקיים בילדים הוריים דואליות הרסנית בין ריצוי לבין שמירת טינה. ילדים הוריים יחיו את החיים מנקודת מבט של קורבנות, הערכה עצמית נמוכה ושפיטה עצמית, ויימשכו לשם גם במערכות היחסים שלהם. הם ידאגו לאחרים יותר מלעצמם, יחנקו את הרגשות שלהם עמוק בפנים, ויחושו אשמה קשה אם יעמדו על שלהם או ישימו גבולות. כל זה יגרום להם להיכנס לתוך מערכות יחסים דרמטיות במיוחד, כאשר הם יטעו לחשוב שרחמים פירושם אהבה, וייטו לאהוב אנשים שהם יכולים לרחם עליהם ולהציל אותם.

הקו המוביל את ההתנהלות היומיומית של הילד ההורי הוא קו התנהגות מובל ולא מוביל, פסיבי ולא יוזם, כלומר - המציאות מנהלת אותם ולא הם אותה. ההישרדות היומיומית הזו מתישה במיוחד ולכן באיזשהו שלב הילד ההורי ירגיש שעול החיים כבד עליו, שהוא נושא על עצמו יותר מדי מכפי שהוא יכול. כאן ייווצר פתח לשינוי משמעותי בחייו, אם ידע להבחין בכך בזמן ולהציל לראשונה את עצמו - מעצמו.

התובנה העמוקה שתתחיל את מסע השינוי היא ההבנה שבימי ילדותו הוא לא הספיק להיות ילד, היא לא הספיקה להיות ילדה. הם בעצם דילגו על השלב הזה בחיים שלהם, ולכן יצטרכו להשיב לעצמם את המקום הבטוח בו יוכלו להתחיל להתבטא בחופש, בו יוכלו לנקז רגשות שלא דוברו במשך שנים, ולהתחיל לדאוג לרווחתם הנפשית.

כאן ייכנסו לתמונה החוזקות של הילדים ההוריים, אותם הם קיבלו באותו הג'ונגל ההישרדותי: רגישות, פתיחות, ויכולת משימתית גבוהה מאד. עם החוזקות הללו ועם מה שיגלו בתוך התהליך הטיפולי - יצליחו לצאת מה"תפקיד" שהוטל עליהם אז, ולמצוא את מי שהם באמת - האני העצמי האמיתי והעוצמתי שלהם.

הכלי הטיפולי הראשוני אותו הם יצטרכו לחוות הוא "הורות מיטיבה" לעצמם. כאשר ילד הורי יפתח נקודת מבט חומלת ומבינה כלפי עצמו, מעשיו, והדפוסים שלו, הוא יצליח לראות את מה שמעבר אליהם ולאט לאט יכיר ביכולות נוספות שיש בו. השפה הטיפולית המדברת על היפוך תפקידים במשפחה - מציעה להשיב אל הילד ההורי את האחריות על חייו באמצעות מגוון של כלים, הכלי האפקטיבי ביותר הוא כלי הטיפול, בו הוא יוכל למצוא מרחב בטוח לעיבוד חוויות הילדות והבגרות שלו. כלים נוספים יוכלו להיות - טיפוח סביבה מיטיבה, והתרחקות מסביבה שופטת או מבקרת. תרגול של הצבת גבולות בצורה אחראית למי שאיננו תורם לסביבת ההחלמה והימנעות ממפגשים טעונים המרחיקים מהחלמה, פיתוח חוסן מנטלי באמצעות מימוש עצמי אמיתי של היכולות והפוטנציאל, ובעיקר לשים את עצמם ואת ההחלמה שלהם במקום הראשון. אט אט יחווה הילד ההורי צמיחה פנימית, יפתח "עמוד שדרה" של הנפש, ויצליח להניח בצד הדרך את כלי ההישרדות של הג'ונגל, לטובת כלים חדשים ויעילים לחיים החדשים.

ברוריה עמאר היא פסיכותרפיסטית ממוקדת התמכרויות וטראומה