זוכרים את המחקר שקבע שכוס יין יומית טובה לבריאות? אז לא

בשנת 1989 פרסם ארגון הבריאות העולמי מחקר שזכה לשם "פרויקט מוניקה", שבחן בין היתר את שיעורי התמותה ממחלות לב וכלי דם במדינות מפותחות. ממצאי המחקר הצביעו על הבדלים משמעותיים בשיעורי התמותה בארצות שונות; בצרפת, לצד מספר מדינות נוספות כמו סין וספרד, נצפו שיעורי התמותה הנמוכים ביותר.

שלוש שנים לאחר מכן, מחקר אחר ניסה להסביר מדוע שיעורי התמותה ממחלות לב וכלי דם נמוכים יותר בצרפת בהשוואה למדינות מפותחות אחרות. החוקרים (שראוי לציין כי היו צרפתים) התרשמו במיוחד ממחקר שלפיו תושבי צרפת צורכים שומן רווי, שנחשב באותה תקופה כקשור לסיכון למחלות לב וכלי דם, בכמות צריכה הדומה לתושבי אנגליה וארצות הברית - שבהן נצפו שיעורי תמותה גבוהים יותר ממחלות כאלה. החוקרים הצרפתים הם שטבעו לראשונה, בדרך שאי אפשר שלא לתלות בתחושת עליונות צרפתית מסוימת, את המונח "הפרדוקס הצרפתי": הסתירה, לכאורה, בין הצריכה הגבוהה של שומן רווי שמאפיינת את המטבח הצרפתי, לבין המיעוט היחסי של מחלות לב וכלי דם בקרב תושבי צרפת. מחברי המאמר שיערו שההסבר לכך טמון בשתיית היין שרווחת בתרבות הצרפתית. לדבריהם, במחקרים תצפיתיים נמצא כי צריכת אלכוהול עשויה להוריד את הסיכון לתמותה ממחלות לב בכארבעים אחוזים.

החוקרים הציעו מספר הסברים ביולוגיים לקישור בין יין לבריאות הלב. הם ציינו, למשל, שיין מכיל נוגדי חמצון צמחיים בשם פלבונואידים (Flavonoids), ואלה עשויים להוריד את הסיכון לטרשת עורקים. עם זאת, פלבונואידים מצויים במזונות נוספים, כך שאין קושי לצרוך אותם באכילת פירות וירקות, בלי להיחשף לאלכוהול. הם טענו גם שהאלכוהול מאט את התהליכים הביולוגיים שאחראים לייצור LDL, מה שאנחנו מכנים "כולסטרול רע", ומגביר את ייצור ה-HDL, שנחשב דווקא "כולסטרול טוב".

לפני שבוחנים לעומק את "הפרדוקס הצרפתי" חשוב להדגיש שגם אם יש ממש ברעיון הזה, מולקולת האלכוהול היא רעלן: לפי חלק מהמחקרים, אפילו צריכה מתונה שלו מעלה את הסיכוי לחלות בסרטן ובמחלות רבות נוספות, מה שהוביל את הסוכנות הבינלאומית לחקר הסרטן (IARC) להמליץ על הימנעות מוחלטת ממנו.

ראשית, חשוב לזכור כי השערת "הפרדוקס הצרפתי" מבוססת על מחקרים תצפיתיים. לצד חשיבותם של מחקרים כאלה, הם עלולים להיות מושפעים מהטיות רבות, בין שהן קשורות לאופן הדיווח ובין שהן קשורות לאיסוף הנתונים. מחקרים שמבוססים על דיווח עצמי של המשתתפים והמשתתפות בהם מושפעים מאוד מזיכרונות, ואלה עלולים להיות שגויים או לא מדויקים. זה רלוונטי במיוחד במחקרים על תזונה, למשל כשמנסים לבחון צריכת שומן רווי - והרי כמה מאיתנו זוכרים במדוקדק מה אכלנו וכמה אכלנו בשבוע האחרון? יתרה מזאת, כשמנסים לתחום את הדיווח לשאלות של כן או לא (למשל, האם את/ה מעשן/ת?) כדי לקבל תשובות מהימנות יותר, חלק מהנתונים - כמו כמות הסיגריות היומית - בהכרח הולכים לאיבוד. גם המחקר והדיווח על מחלות לב וכלי דם משתנים ממדינה למדינה ויכולים להיות מוטים. ייתכן, למשל, שלא כל הצרפתים שמתו ממחלות לב וכלי דם אכן סווגו ככאלה ו"נכנסו לסטטיסטיקה" - מה אם מותם יוחס לגורם אחר?

שנית, המחקר שבו הוצג ה"פרדוקס הצרפתי" נשען על נתונים משוקללים של ממוצעי צריכת אלכוהול ושומן רווי באוכלוסייה כולה, ולא ברמת הפרט, מה שעשוי להוביל ל"כשל אקולוגי" - ייחוס תופעה שהוצגה באוכלוסייה כלשהי לכל פרט ופרט בתוכה, בלי להתחשב בשונוּת ביניהם. מחקר שבחן צריכת יין בעיר פריז, לדוגמה, מצא שונות גבוהה בצריכת יין בין אזורים שונים של העיר.

ומה באשר למאפיינים החברתיים והכלכליים של מי שהשתתפו במחקר? במחקר מטא-אנליזה (ניתוח של מספר מחקרים) רחב היקף, שכלל למעלה מ-133 מיליון נבדקים, נמצא שמשתנים כלכליים וחברתיים אכן משפיעים על הסיכון לתמותה מצריכת אלכוהול; מעמד חברתי-כלכלי נמוך מקושר לסיכון מוגבר לתמותה בעקבות צריכת אלכוהול בהשוואה למעמד חברתי-כלכלי גבוה. לדברי החוקרים, ייתכן שההסבר לא קשור רק לכמות השתייה אלא למאפיינים אחרים שלה - אנשים במעמד חברתי-כלכלי גבוה אולי שותים בתכיפות גבוהה יותר, אך צורכים כמויות קטנות יחסית בכל פעם (למשל כחלק מאירועים חברתיים), ואילו אנשים שמעמדם נמוך יותר שותים פחות פעמים אך צורכים כמויות גדולות יותר, במטרה להשתכר.

אם נתבונן שוב ב"פרויקט מוניקה" שבו פתחנו את הכתבה, נגלה שהמחקר אסף נתונים מערים בצרפת שמדורגות בממוצע גבוה מבחינה חברתית וכלכלית - גבוה מהממוצע באוכלוסיית צרפת. גם הנתונים שנאספו בארצות הברית התבססו על תושבי סטנפורד, שרבים מהם לומדים או מלמדים במוסד אקדמי יוקרתי. המקומות הללו לאו דווקא מייצגים את האוכלוסייה כולה, וייתכן שלתושביהם יש מאפיינים חברתיים ודמוגרפיים ספציפיים (כמו גישה לשירותי בריאות, השכלה גבוהה יותר או הכנסה גבוהה יותר) שראוי להתחשב בהם, חלקם גם קשורים סטטיסטית לבריאות. וגם אם כן מכניסים לתמונה שיקולים כלכליים וחברתיים, נראה שהקשר בין צריכת אלכוהול למעמד אינו זהה בכל המדינות. בקנדה, למשל, נמצא קשר חיובי בין הכנסה לצריכת אלכוהול, כלומר הכנסה גבוהה מקושרת ליותר שתייה וכך גם באוסטרליה, ואילו בסקוטלנד תיארו דווקא תופעה הפוכה.

אתגר מחקרי נוסף קשור להטיה שנקראת "אפקט הנגמל החולה" (sick-quitter effect), ותוארה כבר בשנת 1988: אנשים שמדווחים במחקר על הימנעות מוחלטת מעישון או מאלכוהול הם לעיתים אנשים שנאלצו להפסיק את צריכת האלכוהול או הטבק שלהם כתוצאה ממחלה זו או אחרת. המצב הזה עלול ליצור רושם שגוי, כאילו דווקא האנשים שאינם שותים או מעשנים הם חולים יותר מאחרים. האפקט הזה הודגם היטב במחקר מטא-אנליזה מ-2007, שסקר תוצאות של מחקרים שכללו בקבוצת הביקורת שלהם אנשים שהפסיקו לשתות בעקבות מחלה. במחקרים הללו נמצא שלשתיית אלכוהול השפעה "מגינה" מפני מחלות לב, אולם כאשר החוקרים חישבו מחדש רק את התוצאות של מחקרים שלא היו "נגועים" באפקט הנגמל החולה, יתרון השתייה נעלם כלא היה.

בהמשך לכך, מטא-אנליזה רחבת היקף שהתפרסמה בכתב העת JAMA ניסתה להימנע מאפקט הנגמל החולה בעזרת הגדרת קבוצת ביקורת של משתתפים שצורכים אלכוהול רק מדי פעם (occasional drinkers), במקום אנשים שאינם שותים כלל. נכללו בה למעלה מ-4.8 מיליון נבדקים ו-425 אלף מקרי מוות מכל הסיבות. מהממצאים עולה כי צריכה של למעלה מ-45 גרם אלכוהול ליום מעלה בצורה משמעותית את הסיכון לתמותה בהשוואה לצריכה מתונה יותר או להימנעות מאלכוהול. לא נמצא קשר בין צריכת אלכוהול בכמות נמוכה יותר לבין הגנה מתמותה.

במוקד המחקר עמד אומנם הקשר בין מוות לצריכת אלכוהול מוגברת, אולם הנתונים מראים גם שצריכת אלכוהול מתונה יותר - פחות מ-45 גרם ליום (כליטר בירה) אצל גברים או פחות מ-25 גרם ליום אצל נשים - לא העלתה במידה ניכרת את סיכוני הנבדקים למות. כלומר, אי אפשר לקבוע נחרצות שגם צריכת אלכוהול בכמות הזו מעלה את הסיכון למוות בהשוואה להימנעות מוחלטת מאלכוהול או לצריכה מזדמנת. אין להסיק מכך, כמובן, שמומלץ לצרוך אלכוהול בכמות הנמוכה יותר.

חשוב לזכור שהקשר בין אלכוהול לתמותה אינו מושפע רק מכמות החשיפה אליו אלא גם מגורמים רבים נוספים, מה שמקשה עוד יותר על החוקרים בבואם לפתח מתודולוגיות מחקר יעילות, או להשליך ממצאים של מחקר שנערך במדינה אחת על תושבי מדינה אחרת. מחקרים בהולנד, למשל, מצאו קשר סטטיסטי בין מעמד חברתי-כלכלי גבוה לבין צריכה גבוהה יותר של גבינות ויין אבל גם של ירקות, ואילו בסקוטלנד נמצא קשר בין מעמד חברתי-כלכלי נמוך לבין פגיעה הקשורה לאלכוהול, גם כשכמות האלכוהול הייתה מבוקרת. מהמחקרים הללו עולה תמונה מורכבת שכוללת גם גורמים תרבותיים ותזונתיים, ואלה עשויים להסביר חלק מהשונוּת בין המדינות. לאור זאת, לא קל לגבש מסקנות נחרצות וּודאיות בנוגע לצריכת אלכוהול או להימנעות ממנו.

משרד הבריאות ממליץ להימנע מצריכת אלכוהול, אך חשוב לזכור שהמלצותיו מבוססות על מחקרים, ואלה עלולים ללקות בבעיות המתודולוגיות שהזכרנו. כאמור, לא נמצאה תועלת בריאותית לצריכת אלכוהול, והרווח הפוטנציאלי של הימנעות ממנו גבוה. לפיכך, מעדיפים ארגוני הבריאות להמליץ על צריכה מוגבלת עד הימנעות מוחלטת, לפי עקרון הזהירות המונעת.

היעדר יתרון בריאותי נראה לעין של שתיית אלכוהול מחזיר אותנו לשאלה המקורית: האם "הפרדוקס הצרפתי" מבוסס, וצריכת יין אכן מועילה לבריאות הלב וכלי הדם? קשה לומר אם "הפרדוקס הצרפתי" מגובה בנתונים של ממש או שהוא תוצר של הטיות ו"רעש" סטטיסטי. ייתכן שהצרפתים באמת צורכים יותר שומן רווי וסובלים מפחות מחלות לב, אולם לא בעקבות שתיית יין אלא מסיבה אחרת. כיוון שקיימים די והותר נתונים בנוגע להשפעות השליליות של אלכוהול על הבריאות, יהיה מפתיע מאוד אם דווקא צריכה מוגברת שלו היא שמגינה על הצרפתים או על בני עמים אחרים ממחלות לב וכלי דם.

הכתבה הוכנה על-ידי מכון דוידסון לחינוך מדעי