שקרנות פתולוגית - איך מזהים שקרנים כרוניים?

שקרים. כולנו עושים את זה מדי פעם, גם אתם, ואם אתם טוענים שלא אז אתם משקרים. לפעמים אנחנו מרשים לעצמנו לא לומר את האמת, לפעמים אנחנו משתמשים בשקרים לבנים כדי לא לפגוע באדם אחר או כדי לחיות בשלום עם עצמנו. אנחנו משקרים כדי להגן על עצמנו מפני איום או כדי לא להרגיש אשמים, כדי להימנע מקונפליקטים, כדי להתחמק מעונש, כדי להצדיק את עצמנו, ולפעמים סתם מתוך אימפולסיביות. זה חלק מאיך שהעולם עובד, וזה בסדר. כל זמן שזה לא חוזר על עצמו באופן כפייתי ולא מעוות את המציאות.

אבל אצל חלק מהאנשים, שקרנות הופכת לדרך חיים. באופן שיטתי שחוזר על עצמו הם מעוותים אירועים, מנפחים סיפורים, משנים עובדות, ובאופן כללי, פשוט משקרים, בגדול ובקטן, כל הזמן. הכירו את הקבוצה הקטנה והייחודית, יחידת העילית המפוקפקת של השקר שחברים בה אנשים כמו ברני מיידוף ולאנס ארמסטרונג - השקרנים הפתולוגיים.

שקרנות פתולוגית, הנקראת גם "פסאודולוגיה פנטסטיקה", היא דפוס התנהגות חוזר ומתמשך שבו אנשים פשוט ממציאים סיפורים ומציגים אותם כאמיתות ועובדות גמורות, למרות שישנן ראיות ברורות שלא כך הדבר. בשפה פשוטה וחד משמעית - הם משקרים, כל הזמן, מבלי שיש להם סיבה נראית לעין. זה לא סתם שקר לבן קטן פה ושם, או אפילו שקר ברור פעם בכמה זמן. זה מצב מתמשך, שחורג מ"סתם" חוסר יושרה ונכנס לאזור הכפייתי, ומשפיע על כל תחומי החיים, החל ממערכות יחסים רומנטיות וקריירה מקצועית ועד רווחה אישית.

הבחנה חשובה בין שקרנים "רגילים" לבין שקרנים פתולוגיים, היא שבמקרה הרגיל לשקר יש מטרה ברורה - באמצעות השקר השקרן זוכה לתוצאה, שגם אם היא נראית מטומטמת, היא קיימת. למשל, אדם ישקר לגבי הצלחותיו עם נשים או גברים כדי לזכות בהערכה מחבריו (ואם זו הדרך שלו לזכות בהערכה, אז יש כמה דברים אחרים לדבר עליהם מעבר לשקרים). כלומר, יוצא לו משהו מלשקר.

השקרן הפתולוגי לעומת זאת, ישקר לגבי כל דבר שאתם מסוגלים לחשוב עליו, גם אם לכאורה אין לו שום רווח מהשקר. הוא ישקר לגבי דברים גדולים כמו המטוס הפרטי שהוא מחזיק ממשכורת חודשית של 10,000 שקלים בחודש וגם לגבי דברים קטנים כמו ארוחת הבוקר שלו. במקרה הראשון ברור שמדובר בשקר והמקרה השני סתם לא מעניין. ובכל זאת, השקרן הפתולוגי ימשיך בכך. הוא יספר לכל אחד סיפור אחר, והוא ידע את זה, ויגיע למצב שהוא לא יכול להיות עם שני אנשים בחדר כי רשת הסיפורים שלו תיחשף ותקרוס.

התופעה קיבלה את השם שלה כבר בשנת 1891 על ידי פסיכיאטר גרמני בשם אנטון דלבורק, שביקש לתאר אנשים שסיפרו כל כך הרבה שקרים עד שהדרך היחידה להסביר זאת היתה שההתנהגות שלהם היא תוצאה של חולי נפשי. שקרנות פתולוגית מתוארת כתכונה, ולא דחף, ובמקרים מסוימים השקרנים הפתולוגים יטענו שהם אינם יכולים לשלוט בהתנהגותם. ההתנהגות הזו יכולה להופיע בסבירות גבוהה יותר כאשר מדובר באדם הסובל מהפרעת אישיות נרקיסיסטית או אנטי סוציאלית למשל, אבל חשוב לציין שמדובר בקשר מתאמי בלבד, ולא הכרחי. כלומר, שקרנות פתולוגית יכולה להתקיים גם ללא הפרעה אחרת, והפרעות אחרות שמתקיים מתאם בניהן לבין שקרנות פתולוגית יכולות להופיע בלעדיה.

הגורמים לשקרנות פתולוגית עמומים למדי, למרות מחקר יחסית נרחב. ההשערות המובילות הן כי שקרנות פתולוגית היא תוצאה של הערכה עצמית נמוכה ותפיסת עצמי כוזבת. את אלה כמובן אפשר "להפיל" על אינספור סיבות, הן ביולוגיות והן סביבתיות. מחקר אחד למשל מצא שאצל שקרנים פתולוגים ישנה כמות גדולה יותר של "חומר לבן" (מיאלין) בקורטקס הפרה פרונטלי, ושלכן החשיבה שלהם מהירה יותר ומצליחה לחמוק מבקרה (מיאלין הוא מעטה המבודד ומכסה חלקים מהאקסונים שעל גביהם עוברים אותות עצביים ומאפשר הולכה מהירה שלהם באמצעות קפיצה ממקטע למקטע). נקודת מבט אקזיסטנציאליסטית תהיה כזו שאותם אנשים מנסים ליצור לעצמם מציאות אלטרנטיבית, כזו שאיתה יהיה להם לכאורה קל יותר להתמודד. כאמור, רשת השקרים שהם טווים היא נרחבת כל כך ומשפיעה על כל תחומי החיים שלהם, כך שבפועל התוצאה היא מציאות שמאוד קשה להתמודד איתה מבלי שהיא תקרוס.

השקרנים הפתולוגים אינם חושבים על מחיר השקר, הוא לא משנה, וגם לא חושבים על ההשלכות של השקרים שלהם על אחרים בסביבתם והאם אדם אחר ייפגע או לא. הם גם לא משקרים מתוך רוע, פשוט מתוך הרגל מאוד עמוק, והשקרים שלהם אינם מוגבלים לתחום מסוים ואינם נעשים מתוך סיבה קונקרטית. הם מעוניינים מאוד בתשומת הלב ויספרו לכולם את כל מה שהם רק רוצים לשמוע, בלי קשר לעובדות ולמציאות.

גם הטיפול בשקרנות פתולוגית עשוי להיות קשה ומורכב. ברוב המקרים, השקרנים הפתולוגים לא יפנו לטיפול בעצמם, אלא אם יכריחו אותם (למשל בצו בית משפט). גם כשיגיעו לטיפול, זו תהיה דרך קשה וארוכה, משום שהמוטיבציה שלהם לשינוי היא נמוכה לרוב, וזהו גורם משמעותי בהצלחה של טיפול.

השקרנות טבועה בהם באופן עמוק כלכך כך שהיא חלק מהזהות שלהם, ולא נעשית מתוך מניפולציה או רוע, ובסבירות גבוהה היא תחדור גם לטיפול עצמו ותחבל בו. במקרים מסוימים טיפול קוגניטיבי התנהגותי המכוון לזיהוי ושינוי דפוסי חשיבה לא יעילים יוכל להועיל, טיפול קבוצתי נמצא גם הוא יעיל בחלק מהמקרים וטיפול תרופתי יכול לסייע בהפחתת סימפטומים המתלווים הן לשקרנות והן לשינוי הטיפול באמצעות הקלה על חרדה שעשויה להתפתח, אך לא נמצא שהוא יעיל בשינוי והפחתת השקרנות כשלעצמה.

כשאנשים משקרים, ישנם שינויים התנהגותיים שיכולים להסגיר אותם. למשל עליה משיכה בכתפיים, הסטת המבט ואי יצירת קשר עין, התעסקות עם הידיים באזור הפנים (למשל בשיער, באף או בשפתיים).

ישנם גם שינויים פיזיולוגיים שלרובם לא תוכלו לשים לב בעצמכם כמו למשל האדמה של הפנים כתוצאה מעליה בלחץ הדם, עליה בדופק, עליה במוליכות החשמלית של העור ועוד. כל אלה נכונים לשקרים באופן כללי. אבל כאמור, כולנו משקרים לפעמים, ובכל זאת רובנו לא שקרנים פתולוגיים.

אז איך תוכלו לדעת אם מישהו הוא שקרן פתולוגי? הנה כמה סימנים שיכולים להעיד על כך (אך חשוב לזכור שהם יכולים להופיע גם בלי קשר):

• הוא מספר סיפורים דרמטיים ולא סבירים
• הסיפורים שלו מלאים בפרטים נרחבים וכאלה שלא שאלתם לגביהם בכלל
• הסיפורים שלו משתנים באופן תכוף
• הוא מתחמק משאלות ועונה תשובות עמומות
• הוא לוקח בעלות על סיפורים שקרו לאנשים אחרים
• לא איכפת לו אם יתפסו אותו בשקר
• הוא משקר גם לגבי דברים זניחים שאין שום סיבה לשקר לגביהם