אין הורה שלא מכיר את הרגעים המתסכלים האלו: אנחנו כבר שעות בגינה, מתים לסיים את היום, מכינים אותו מראש שעוד כמה דקות אנחנו הולכים וברגע האמת, הילד המתוק שלנו מסרב לעזוב את הנדנדה במקרה הטוב או בכלל לא מקשיב לנו במקרה הפחות טוב, נצמד לנדנדה כאילו לא ראה כזו מימיו.
ואז אחרי כל ההכנות, ההפצרות וההבטחות, אחרי כל הניסיונות הכושלים למשא ומתן, יוצא לנו משהו בסגנון:
"אם אתה לא בא עכשיו! אני הולכת!..." והופ איכשהו זה עובד כמו קסם! הילד מיד עוזב את הנדנדה ורץ אחרינו (זו גם כנראה הסיבה שהורים רבים משתמשים לא מעט באיומים כאלו).
אז למה זה בכלל עובד?
מהסיבה הפשוטה שזה בטבע שלנו להיות ביחד. אנחנו זקוקים לקשר ולקרבה בשביל לשרוד
ולכן הפרידה, כמו גם האיום על פרידה - ממש כואב לנו בגוף וזה הכי הישרדותי שיש,
כך הטבע דואג להזכיר לנו שאנחנו עלולים להישאר לבד, ולבד פירושו סכנה שמא לא נשרוד
אולי יטרפו אותנו, ולכן במהרה עלינו לחפש את העדר, לחבור ללהקה לרדוף אחרי הבטחון המיוחל.
אז מה בעצם קורה כשאנחנו מפעילים את הטריק העתיק של "אם אתה לא בא אני הולכת..."?
הפעלנו טריגר קדום של בהלה, כזה שמיד מפעיל מעין "תגובת שרשרת" הכוללת בתוכה מרדף מלווה בתסכול (ממש הורמונים של סטרס ששוטפים את הגוף ומכינים אותו לפעולת קצה).
הילד מיד ירדוף אחרינו כי הבהלה הזו הרבה יותר חזקה מהרצון להתנדנד אז למעשה אפשר להגיד שהחלפנו בעיה בבעיה - במקום התנגדות וסירוב יש מרדף ובהלה מתובלים בהמון אדרנלין
והרבה קורטיזול שכנראה יורידו את הילד מהנדנדה אבל גם ימשיכו איתכם הביתה.
ואז בהמשך הערב, כאילו "משום מקום" הילד המתוק שלכם פתאום ידחוף את אחותו הקטנה, או יפרוץ בהתקף זעם אדיר כי הוא קיבל כוס אדומה ולא כחולה - ואנחנו לא נבין מאיפה זה בא?!
אז רבותי האשמה (כרגיל) עלינו - לחצנו על כפתור הבהלה, הכנסנו מרדף ותסכול למערכת, וכשהמרדף קצת יורד התסכול תופס את מקומו - זו עסקת חבילה.
חשוב להדגיש, אין הורה מושלם, ואין מתכון מנצח להשיג שיתוף פעולה מילדים או לבסס סמכות מוחלטת. ילדים מעצם טבעם הלא בשל והמתפתח עוד לומדים את העולם, את חוקיו והרגליו ומתוך כך גם בודקים את הגבולות, ומושכים את הסופים ואין הורה שלא שירבב על שפתיו את האיומים בסגנון ה"אני הולך!" זה קורה ויקרה לנו כי גם אנחנו בני אדם, עייפים, שחוקים ומתוסכלים
הנקודה החשובה היא לעורר מודעות כלפי האיומים כאג'נדה, כהחלטה חינוכית שהמטרה שלה היא להשיג שינוי התנהגותי, שם חשוב לזכור שאומנם זה עובד אבל יש לכך מחיר ובסופו של דבר זה פועל לרעתנו, זה מחבל בקשר ובבטחון ומכניס תסכול לקשר. מה שיעזור כאן זו המודעות לתגובת השרשרת, השתמשתם כבר באיום - היו מוכנים למחיר.
אז איך בכל זאת נפרדים מהנדנדה?
הטריק הכי חשוב בעיני זה לוודא שאספנו את הילד, שהשגנו את הקשב שלו, את קשר העין שלו, עדיף אפילו להוציא ממנו איזה חיוך או לפחות הנהון לפני שמגיעים בדרישות. ובנגזרת הפרקטית זה אומר להתקרב, לרדת לגובהו אם צריך, להתעניין במה שהוא עושה ובעצם לעשות סוג של "אתחול" למערכת היחסים לפני שמתחילים לדרוש, הסיכוי לשיתוף פעולה מהמקום הזה יותר גבוה.
ולצד זה זיכרו שילדים פועלים טוב יותר כשהם ב"מוד" של משחק, זה אחד הדברים שמגיסיים הכי הרבה שיתוף פעולה מהילדים שלנו.
ובואו, זה הרבה יותר פשוט ובריא להתקדם משם - זה אומנם פחות מהיר מאיום אבל לטווח הארוך הרבה יותר טוב...
אז בוא נראה כמה עלים תצליח לספור מהנדנדה ועד הבית... מ - ע - כ - ש - י - ו ....
נכתב על ידי דנה אמר - מנתחת התנהגות מוסמכת, בעלת תואר שני בחינוך מיוחד מאוניברסיטת בר אילן, מרצה ומלווה הורים משפחות וצוותים חינוכיים
אפליקציית Jama הוקמה במטרה לתת מענה לאימהות לתינוקות בגילאי לידה ועד גיל שלוש, ולרכז עבורן תוכן, פעילויות, טיפים ממומחים וסרטונים שילוו אותן לאורך התקופה המאתגרת הזאת. כל התכנים באפליקציה "גדלים" יחד עם התינוק ומותאמים באופן מדויק לשלבי ההתפתחות שלו, כך שהאימהות מקבלות רק את מה שרלוונטי להן ומעניין אותן בכל רגע נתון.
אפליקציית Jama היא ה-מקום של האימהות בישראל לפגוש ולהכיר אימהות נוספות סביבן, וליצור חברויות חדשות ומרגשות במסע המרתק.
חפשו אותנו בגוגל: https://app.jama.co.il/