כשהמציאות מכה בנו: למה אנחנו כל כך מפחדים מדחייה?

דחייה היא ככל הנראה הפגיעה הרגשית הנפוצה ביותר והמשותפת לכל בני האדם באשר הם. פעם, הסיכון בדחיה היה מוגבל רק למעגל החברתי המיידי שלנו, כי זו היתה המגבלה של האינטראקציות החברתיות. היום, הודות לתקשורת אלקטרונית מיידית ורשתות חברתיות, כל אחד מאיתנו מחובר למאות ואלפי אנשים שאיתם יש לנו אינטראקציה, וכל אחד מהם יכול להתעלם מהפוסטים שלנו, מההודעות שלנו, משיחת הטלפון וכו', ולהשאיר אותנו עם הרגשה של מיקרו דחייה.

בנוסף לאלה, קיימים עדיין אירועים גדולים ומטלטלים יותר, ואנחנו עדיין חשופים ופגיעים אל מול חוויות דחייה משמעותיות וכואבות, שלא לומר מרסקות בחלק מהמקרים. כאשר בן או בת זוג נפרדים מאיתנו או "סתם" מפסיקים לגעת בנו, כאשר מפטרים אותנו ממקום עבודה, כאשר חברים שלנו מתעלמים מאיתנו או כשבני משפחה מחרימים אותנו, הכאב שאנחנו מרגישים יכול להיות משתק.

בין אם מדובר במיקרו דחייה או דחייה משמעותית וגדולה, דבר אחד תמיד משותף לחוויות האלה - הן תמיד כואבות, ובדרך כלל יותר ממה שאנחנו מצפים.

השאלה היא, למה? למה כשלא עונים לנו להודעה, או כשמישהו לא עושה לייק לתמונה שהעלנו מהחופשה המשפחתית, או כשמישהו אומר לנו (גם אם בצורה מנומסת) שהוא לא מעוניין בנו, למה זה פוגע בנו כל כך ולמה זה מעורר בנו לפעמים רגשות קשים כמו כעס ואכזבה, ולמה זה גורם לנו להרגיש רע עם עצמנו?

התשובה עשויה להפתיע אתכם, והיא נמצאת ממש בראש שלכם, במוח - המוחות שלנו "מחווטים" להגיב בצורה הזו. כשקבוצת חוקרים חיברה משתתפים בניסוי למכשיר fMRI וביקשה מהם להיזכר בחוויות דחיה, הם גילו דבר די מדהים - האזורים במוח שהראו פעילות מוגברת בזמן הזיכרון של חווית הדחיה היו אותם אזורים מוחיים שעובדים כשאנחנו חווים כאב פיזי. וזו הסיבה שגם מיקרו דחיות כואבות יותר משאנחנו חושבים שהן צריכות להיות, הן פשוט מעוררות, באופן מילולי, תחושת כאב.

בשנים האחרונות ישנם יותר ויותר מחקרים שמראים תוצאות דומות וממוקדות באזורים מוחיים ספציפיים כגון Anterior Cingulate Cortex (אזור שמעורב בתחושת כאב פיזי ורגשי ובעל תפקיד מרכזי בעיבוד היבטים מעוררי צער בזמן דחיה חברתית), Insula (אזור המעורב בעיבוד רגשות ותחושות פיזיות), Pre Frontal Cortex (אזור האחראי על תהליכים קוגניטיביים גבוהים וביניהם מודעות עצמית, קבלת החלטות ו-ויסות תרגשי) והמערכת האופיואידית (שאחראית בין השאר על ויסות כאב).

אוקי, אז המוח שלנו מחווט בצורה הזו, אבל למה הוא מחווט דווקא ככה, ומה דחיה עושה לנו מבחינה רגשית?

ההתפתחות הזו היא אבולוציונית. פעם מזמן, כשהיינו חברה של ציידים ולקטים, גם אם רצינו, לא יכולנו לשרוד לבד, פשוט היינו צריכים את השבט או הקבוצה כדי לחיות. דחיה של הקבוצה משמעותה היתה מוות. כתוצאה מכך פיתחנו מנגנון שמסמן לנו מתי אנחנו בסכנה והולכים להעיף אותנו מהאי - המנגנון הזה הוא הזיהוי של דחיה, ואלה שחוו דחיה ככואבת יותר היו בעלי סיכויים טובים יותר לשנות את ההתנהגות שלהם, להישאר חלק מהשבט, ולהמשיך להעביר את הגנים שלהם הלאה.

אם מישהו לא חווה דחיה ככואבת, הוא לא שינה את ההתנהגות שלו, ולכן בסופו של דבר נגזר עליו גירוש מהאי, ומוות. היום כמעט אף אחד לא יחווה השלכות חמורות כל כך, אבל המנגנון ההישרדותי הזה צרוב בגנים שלנו, אנחנו עדיין יצורים חברתיים. חווית הדחיה היום פוגעת באופן ישיר בצורך שלנו בשייכות וברצון להיות חלק מ-, שהם צאצאים של אותו צורך הישרדותי.

אבל המנגנון ההישרדותי הפשוט הוא לא הסיבה היחידה לכך שדחיה כואבת לנו, פוגעת באיכות החיים שלנו ומשפיעה על מצב הרוח שלנו. חווית דחיה פוגעת גם בתחושת הזהות שלנו ובערך העצמי שלנו.

אנחנו משקיעים את עצמנו, באופן רגשי ומנטלי, במערכות יחסים, בקריירה, במטרות שלנו, וכשאלה נתקלים בדחיה אנחנו (לפעמים) מרגישים שהמהות שלנו נדחית ונפסלת. זה מאתגר את התפיסה העצמית שלנו ומפעיל תחושות של ספק עצמי ובושה. בכל ה"נקודות" האלה שאנחנו מושקעים בהן, אנחנו גם חשופים ופגיעים. הפגיעות הזו נובעת מפחד להיות לא מוערכים, לא נאהבים ולא שווים. ככל שאנחנו חשופים יותר, אנחנו פגיעים יותר, וכשאנחנו חווים דחיה בסיטואציה כזו היא נחווית כמתקפה אישית עלינו ועל מי שאנחנו, ומעוררת תחושות קשות כמו עצב, כעס, מבוכה והשפלה.

מכיוון שאנחנו יצורים חברתיים, אחד הדברים שאנחנו עושים הרבה פעמים בלי לשים לב בכלל הוא השוואה חברתית, וכשאנחנו חווים דחיה אנחנו נוטים להשוואות חברתיות יותר מבדרך כלל. אנחנו משווים את עצמנו לאחרים מבחינת הישגים, מראה ותכונות. הבעיה הגדולה עם ההשוואה החברתית הזו היא שאנחנו אף פעם לא בצד המנצח, בטח לא כשהיא נערכת כשאנחנו במצב פגיע בדיוק אחרי דחיה. עידן הרשתות החברתיות מעצים את ההשוואה החברתית משום שהכל (לכאורה) גלוי כל הזמן לכולם, ודווקא כשאנחנו בנקודת שפל מיכל ואורי בדיוק העלו לאינסטוש תמונה שלהם מהחופשה במלדיביים שהם קיבלו מהעבודה עם התינוק החדש והמושלם שלהם, ואנחנו על הספה עם ליטר גלידה.

בנוסף, כשאנחנו חווים דחיה אנחנו חווים דיסוננס קוגניטיבי. הדחיה יוצרת התנגשות בין הרצונות והציפיות שלנו לבין המציאות, המובילה לחוסר התאמה בנינו לבין המציאות. לכולנו יש ציפיות, רצונות ואמונות בנוגע לאיך דברים יתפתחו עבורנו, ודחיה מנפצת את המחשבות האלה. חוסר ההתאמה בין החזון האידיאלי שלנו לבין המציאות עצמה משאיר אותנו הרבה פעמים מבולבלים, אבודים ולא רגועים רגשית.

ולבסוף, במקרים רבים דחיה מערבת בתוכה תחושות של אובדן ואבל. לפעמים דחיה היא של משהו שעוד לא התחיל (אם למשל התחלתם עם מישהי בבר והיא סירבה לכם), ולפעמים היא סוף של משהו שקיים כבר הרבה זמן, ולכן בהכרח מערבת אובדן ותחושת אבל על אותו אובדן. במקרים כאלה הכרה באובדן והיכולת לאפשר לעצמנו זמן להתאבל עליו הם חלק חשוב ומשמעותי בתהליך ההתגברות וההחלמה, המאפשר לנו לנוע באופן הדרגתי לעבר קבלה וצמיחה.

דחיה היא חוויה אוניברסלית המעוררת תחושות דומות אצל כל בני האדם. היא בעלת שורשים אבולוציוניים חשובים, למרות שהמשמעות שלה היום שונה באופן מהותי ממה שהיתה פעם. ההבנה שחווית דחיה באמת כואבת, ולא מדובר בסתם אמירה, מאפשרת לנו הבנה טובה ועמוקה יותר של החוויה ושל ההתמודדות איתה, ומאפשרת לנו בניה של חוסן עמיד יותר וחמלה עצמית. הכרה בכך שדחיה - בין אם מדובר במיקרו דחיה או בדחיה משמעותית - היא חלק בלתי נמנע מהחיים ושכולנו ניתקל בה בשלבים ובמצבים שונים, תאפשר לנו ללמוד מהחוויות הלא נעימות האלו, לפתח חוזק פנימי ולעצב את הדרך שלנו למימוש הרצונות שלנו.

חשוב לזכור שלמרות שמדובר בתחושה מאוד לא נעימה, בעומק שלה נמצא פוטנציאל לגילוי עצמי ולהגדרה עצמית מחודשת וטובה יותר, של עצמנו ושל הדרך שלנו בעולם. באמצעות קבלה של הכאב הכרוך בדחיה אנחנו יכולים להתעלות מעליה, מעל עצמנו, וליצור לעצמנו עתיד טוב יותר.