חופשת הקיץ מגיעה וזו הזדמנות לשוחח על מוגנות בפני תקיפה מינית

הקיץ מתקרב ועימו שעות הבילוי של ילדינו המתבגרים מחוץ לבית, הכוללות בין היתר קייטנות, השתתפות בעבודות קיץ, מפגשים וחופשות משפחתיות ארוכות מהרגיל. על אף שתקיפה מינית מתרחשת, למרבה הצער, בכל עונה בשנה ובמרבית המקרים - על ידי אדם המוכר לקורבן, רגע לפני הקיץ יש לנו הזדמנות כהורים לרענן עם ילדינו שיח אודות מוגנות בהקשר של תקיפה מינית, ובכלל.

ככלל, כאשר אנו כהורים שוקדים על שיח פתוח ותדיר עם ילדינו מגיל צעיר, יש לנו הקשר טוב יותר לשיחה עמם אודות מוגנות לקראת הקיץ. וכדאי לטפח זאת, תמיד.

שיחה ממוקדת אודות מוגנות יכולה להיות הזמנה להתכנס ולדבר יחד, אך באותה מידה היא אינה חייבת להיות "כבדה" - היא יכולה לעלות תוך כדי נסיעה משותפת, צפייה בטלוויזיה או בשעת ארוחה משותפת. וכמו בכל שיחה עם ילדינו מדובר על תהליך של "תן וקח" שיחתי עם חילופין נאים בין דיבור והקשבה. שיחה איננה הרצאה של צד אחד בלבד, היא איננה הטפה של ההורים לילדים, אלא היא הזמנה להחלפת מחשבות, רגשות, ותחושות באופן שמעורר עניין וסקרנות.

השיחה צריכה להתקיים הכי בפשטות, בגילוי לב. אפשר להשתמש בפתיח לדוגמה: "אני חושבת על הקיץ המתקרב ואני שמחה שיש לך הזדמנויות לבלות, לצאת, לעבוד, להתנסות בדברים חדשים... לצד זה לפעמים אני חוששת… אני שומעת כל-כך הרבה סיפורים על תקיפות מיניות, וחשוב לי, וגם מסקרן אותי לדעת אם את/ה חושש/ת, ואם זה בכלל משהו שעולה בשיחות עם החברות/החברים שלך. האם הנושא הזה - של מוגנות בכלל נמצא בשיח ביניכם?".

כאשר ההורים נתפסים כדמויות אמינות וזמינות, מתבגרים נכונים ללמוד מנסיון העבר של הוריהם, וכך אפשר לפתוח פתח לשיתוף בסיפורים אישיים, בחוויות מהעבר או אף מההווה, גם מצד ההורים וגם מצד הילדים. באמצעות סיפורים אלה או בשיח המתפתח בזרימה חלופית, אפשר להתמקד במושגים כגון אינטואיציה, תהליכי קבלת החלטות, גבולות, אסרטיביות, חברות, ושיתוף וכך לחשוב עליהם ביחד ולהזמין את המתבגר/ת לבחון את משמעות המושגים עבורו/ה.

חשוב לעודד את ילדינו להיות קשובים לעצמם ולאינטואיציה הטבעית שלהם, מרבית בני הנוער יודעים לזהות סימני אזהרה (המזוהים כסמנים של אי נוחות, אי שקט או דריכות גופנית). לכן, חשוב לתקף לילדים בהקשר זה - מחד, את האמונה שלנו באינטואיציה שלהם, ומאידך - את האתגר המתמשך, של להקשיב פנימה ולפעול מתוך אינטואיציה זו (במיוחד כאשר שיקולים חברתיים נכנסים לתמונה כמו החשש לאבד מעמד, חשיבות או ערך בעיני אחרים).

שיח מכוון על ללמוד כיצד להגיד לא, כאשר הדברים לא נוחים לך, כיצד להדהד את הגבול שלי ומה חוצה אותו (שגם אנו המבוגרים ממשיכים להתאמן בעצמנו על לימוד גבולות ה"אני" בהקשרים שונים). הילד צריך ללמוד לדייק את עצמו - לשאול באופן אמיתי "מה אני באמת רוצה ומה מתאים לי", אלו מחירים עשויים להיות למימוש רצון זה, ומה המחיר שאני מוכן/ה או לא מוכן/ה לשלם- הדיוק הזה הוא אבן דרך חשובה בפיתוח מוגנות.

שיח על דרך קבלת החלטות של מתבגרים ובייחוד על סמך מידע קיים או חיפוש אחר מידע חסר, מאפשר למתבגר/ת לקבל החלטה באופן מלא ובטוח יותר ("מתי מסתיימת המשמרת במקום העבודה של הקיץ? מי עוד צפוי להיות במשמרת?"). וכך גם, הנכונות לדון בשאלות סביב נושאים מורכבים יותר כגון שימוש באלכוהול, יכולות לעודד ילד להפעיל תהליכי חשיבה וקבלת החלטות טובים יותר מעצם הדיאלוג: למשל "מה תעשה אם שתית יותר מדי?… יש לך חברה שאת מרגישה שאת יכולה לסמוך עליה והיא עליך? האם תוכלו להחליט ביניכן כי תשימו לב האחת על השנייה?… ועל כוסות המשקה האלכוהולי האחת של השנייה, כל זאת בנוסף לערנות האישית?"

שיחה כזאת יכולה להסתיים בהצהרה עדינה של ההורה אל בנו או בתו, שאלה המאשרת את הנוכחות התמידית שלנו כלפיהם וכלפי חייהם. משפט כגון: "אני כאן בשבילך, תמיד". עושה את העבודה ביחוד כשאנו מתכוונים לאמירה זו במלוא הרצינות והאהבה, ופועלים באופן שמעורר אמון שאכן יש שם מישהו בשביל המתבגר.

ד"ר קרן מינץ מלחי היא עובדת סוציאלית, מטפלת ומדריכה זוגית ומשפחתית מסומכת, מנהלת המרפאה לטיפול זוגי משפחתי ממוקד טראומה ומנהלת שותפה של המרפאה לטיפול מיני, בית חולים לב השרון.