פוסט אחד חשף בפנינו את הבורות. הפסיכיאטר שראיינו כבר אמר הכל

"מלכת הדראג 'קיי לונג' (גם השם מראה על אופי מיני) עושה שעת סיפור בדראג לילדים", כך נכתב בקבוצת הפייסבוק "עד הילדים", בתוספת תמונה ובה נראית בהחלט לא קיי לונג, כי אם מלכת הדראג סוזי בום, שמקריאה לילדים בשעת סיפור בסינמטק תל אביב את הסיפור, "הפיל שרצה להיות הכי". "זה לא משהו שילדים אמורים להיחשף אליו", נכתב בהמשך הפוסט הזועם. "נקודה. סימן קריאה".

אם נניח רגע בצד את הטעות במלכת הדראג; את העובדה שגם השם "קיי לונג" מתייחס לגובהה של הדמות ולא לשום איבר ספציפי שלה, מה שמעיד על ראשו הכחול של הכותב יותר מאשר עליה; ואת הסטייה האמיתית בפוסט הזה, הלא היא ההנחה שסימן קריאה יכול להגיע אחרי נקודה - הפוסט הזה חשוב, מפני שהוא מייצג תפישה של ישראלים רבים כלפי מלכות דראג ואת השנאה העמוקה כלפי כל מי שמעז ומעזה לערער על הבניות מגדריות דיכוטומיות, תוך השוואת להט"ב לפדופילים, חוטפי ילדים וכל מה שיצמרר את נפשם של הורים לגיל הרך. "התעללות ממש", כתב אחד המגיבים לדיון שפתחתי בנושא בפרופיל שלי, "גועל נפש, לבלבל את המיניות של הילדים בגיל הזה".

אבל ליאור (כן, פשוט "ליאור", הוא מבקש - כמו מדונה), האיש שמאחורי סוזי בום, לא מתרגש מהפוסט שנפוץ ברשת וגם לא מהתגובות הקשות. "אם הייתי מתייחס לכל דבר שאומרים לי, לא הייתי איפה שאני היום", הוא אומר, בנינוחות שנובעת מניסיון ארוך. ליאור וסוזי מחזיקים כיום במצטבר כ-55K עוקבים ברשתות החברתיות, וגם לשם זורמות התגובות השליליות. "כשכותבים לי 'איכס, יא מגעיל', 'יא מכוער', 'את צריכה אשפוז' - אני כותב להם, 'תודה שצפית בסרטון'", הוא מספר. "הם לא יודעים איך להתמודד עם תגובה כזו". בלב הסערה, הוא בוחר להסתכל על חצי הכוס המלאה: "כל עוד כותב הפוסט העלה את זה למודעות ולשיחה, מבחינתי שיחקנו אותה ביג טיים. אם יש אנשים שלא נחשפו לזה עד היום - הם נחשפו עכשיו. היו גם גננות שכתבו לי שהקונספט דווקא נשמע להן מעניין. אי אפשר לתקן את העולם ביום אחד".

ואולי אי-הסובלנות לא מאיימת עליו פשוט כי הוא גדל בתוכה. כבחור ישיבה לשעבר, הוא אומר, אמירות מבוהלות על "גויים" או אנשים שחורים או כל מי ששונה בנוף, לא זרות לו. ולמרות זאת, הוא לא מוותר על המשימה להרחיב את מעגל הסובלנות. לפעמים זה גם עובד לו. "יש הרבה אנשים שהכרתי שאמרו לי, 'לפני שהכרנו חשבתי על הומואים איקס וזד, ושינית לי תפיסה", לדבריו. "כל עוד אתה נפגש עם בן אדם ומסביר לו, אתה יכול להראות לו דברים שהוא לא שם לב אליהם".

אחד מהאירועים שזימנו לו מפגש כזה, הוא מספר, היה יום ההולדת ה-60 של אמו, בה נכחו בנות משפחה וחברות עם כיסוי ראש. "ראיתי את עצמי כשליח", הוא אומר. "כשסיימתי את ההופעה ניגשה אליי מישהי ואמרה, 'וואי, זה היה מה זה מקסים, זה כאילו ליצן למבוגרים'. לי לא אכפת איך היא תגיד את זה, שתקרא לי ליצן או יוניקורן או טווס. אני יודע שמבחינתי שיניתי להם את התפיסה על הופעות דראג. אם עשיתי את זה, אם הבאתי להם את עולם הדראג והבהרתי שזה עולם של משחק, ושימחתי והצחקתי - אז עשיתי משהו".

יש שיגידו שלמבוגרים זה בסדר גמור, אבל לילדים - לא מתאים. שדראג מביא איתו מיניות, והמיניות הזו לא הולמת את גיל הקהל.
"הייתה מישהי שאמרה לי את זה, ושאלתי אותה, תגידי, כשאני מגיע להופיע לילדים, אני בא עם קשת בולבולים על הראש? סטנדאפיסטים שמדברים על סקס, יופיעו עם זה מחר בערוץ הילדים? למה יובל המבולבל בא עם דמות? למה מיכל הקטנה? למה ניקי גולשטיין עשה דמות של ילדה? למה 'זהו זה'? למה טל פרידמן? למה זה בסדר וזה לא? כי אני נראה 'פיין' ומהודק ומלוטש? אז יובל סמו עם צללית מחרידה ופאה מכוערת זה בסדר".

נקודה טובה. והילדים, שואלים שאלות? זה נראה להם מוזר שאתה גבר בתחפושת אישה?
"רק מבוגרים שואלים. הילדים אומרים: 'יאאא - איזו יפה, איזו שמלה, איזה שיער!'. הם לא אומרים, 'זה בן מחופש לבת'. ולשאלה של המבוגרים, למה לבוא בדראג, אני עונה: כי זה יפה, צבעוני ומושך את העין. תמיד אומרים, 'מה זה, זה מיניות וזה מבלבל', אבל ילדים לא מתייחסים לזה בכלל. מבחינת המבוגרים, הומו ודראג שווה סקס ומיניות, כי זה הסטיגמה שלהם. מתעלמים מזה שהייתי מורה בבית ספר ושאני בוגר תואר שני באוניברסיטה".

ולמרות התמונה הקשה שהוא מצייר אלה מול הקהל המבוגר, ליאור כדרכו מסיים את הראיון במסר אופטימי לקוראים והקוראות: "תאהבו את עצמכם. תלכו עם האמת שלכם ורק ככה אתם תצליחו. תמיד אני אומר, בתור אחד שהפך מבחור ישיבה ועבר דרך יציאה מהארון לדראג - כל אחד הוא אור בפני עצמו".

מובן שליאור מגן על זהותו ועל זכותו להמשיך ולהופיע לילדים, אבל, יגידו המתנגדים, דעתו מן הסתם איננה אובייקטיבית. הוא ודאי מחסיר פרטים, או מתעלם מהנזק התת-הכרתי, הבלתי מדובר, שנגרם לילדים במפגשם עם מלכות דראג. "חבל שאת מפגינה בורות", כתבה לי אחת מעוקבותיי בנושא, "ומתעלמת מהמחקרים בנושא בתחום בריאות הנפש של ילדים". כששאלתי אותה באילו מחקרים מדובר, שכן אשמח להפניה, היא נעלמה כלא הייתה. אז אחת ולתמיד, מה באמת אומר המחקר בנושא?

"תחושת הזהות של המגדר שלנו היא תחושה מאוד בסיסית שמתחילה בגיל מאוד מוקדם, ולמעשה לא נגמרת אף פעם, גם אם אנחנו מגיעים למצב של דמנציה", פותח ד"ר צבי פישל, יו"ר המועצה לבריאות הנפש בישראל, לשיעבר יו"ר איגוד הפסיכיאטרים. לדבריו, אפילו אדם ששכח את שמו לא ישכח את המגדר שלו. עד כדי כך עמוק טבועה בנו הידיעה הזו. לפיכך, הוא אומר, "המחשבה שאתה יכול בקלות או בכלל לשנות את המגדר של בן אדם - היא מחשבה לא נכונה". אי אפשר לגרום לבן אדם לחשוב שהוא ממגדר אחר או להרגיש ממגדר אחר.

"מה שכן אפשר, זה לגרום לבן אדם תחושה שהמגדר שהוא מרגיש שייך אליו זו טעות או עבירה, ואז אתה גורם לקונפליקט פנימי בין אדם והזהות שלו לבין החברה", לדבריו. קונפליליקט הזה עלול לגרור נזקים כבדים: חרדות, דכאונות, שימוש בחומרים מסוכנים ואפילו ניסיונות אובדניים. "זה לא עניין תיאורטי או ערכי", הוא מדגיש, "זה עניין של חיים או מוות. מצוקות נפשיות קשות שאנחנו יכולים להציל את הבן אדם מהן".

כדי להסביר את ההשלכות הכבדות הללו, הוא מגייס דוגמאות מעולמות מוכרים יותר לנו, אלה שנולדו בחוויית מגדר תואמת מין. "כשפונים לרופאה כאחות או להיפך, לא היא לא מרגישה טוב עם זה", הוא אומר. "או בואי ניקח לדוגמה את ברית המועצות לשעבר, ומקומות אחרים בהם לא נתנו ליהודים לבטא את היהדות שלהם. אנחנו רוצים להיות חופשיים לבטא את הזהות שאנחנו חשים. כשיש מתח שדורש מאיתנו להחניק את הזהות שלנו, זה גורם להרבה מאוד צרות".

מעניינת ההשוואה בין הזהות המגדרית לזהות הדתית, שהרי לא פעם נטען נגד להט"בים שאורח חייהם פוגע בצביונה היהודי של מדינת ישראל. כמו את הזהות הקווירית או הלהט"בית, גם הזהות היהודית היא בלתי מוחשית, אך מורגשת היטיב מבפנים. גם אותה אפשר להכחיש ולאסור, כפי שהוכיחה ההיסטוריה, וגם לאיסור הזהות הזו היו השלכות חמורות של פגיעה בנפש. אנשים הקריבו את עצמם על מזבח הזהות הזו, מפני שהיא נחווית כחלק בלתי נפרד מהתפישה העצמית. "ההרגשה שלנו כיהודים גורמת לנו לשמחה כשיהודי זוכה בפרס נובל למשל, או גורם לנו להרגיש צער כשאסון קורה לקהילה יהודית", מזכיר הד"ר. "אותו הדבר לגבי מגדר".

אז הבנו שמגדר הוא לא משהו שיכולים לשנות לך מבחוץ. מה לגבי נטייה מינית? אפשר "לחנך" מישהו להימשך אחרת מנטייתו הטבעית?
"לא. אנחנו כן יכולים לאסור על מישהו לאסור על מישהו לבטא את הנטייה שלו באמצעות חוקי דת ומדינה, ואפילו באמצעות מסרים שהוא קולט מהחברה, אבל זה לא משנה את הנטייה. יש פרקטיקה מסוכנת ופושעת שנקראת 'טיפולי המרה', והיא פושעת כי היא משלה - היא נותנת אשליה שאפשר להמיר זהות או נטייה מינית, והיא מסוכנת כי האדם שלא מצליח להתמודד עם זה מרגיש לא בסדר, ואנחנו יודעים שאחוז האובדנות בטיפולים כאלה הוא מאוד גבוה. אז קחי אנשים שאומרים 'עברתי טיפול המרה והצלחתי': אם תשאלי את המטופל אם הוא עדיין נמשך לגברים - כן, הוא נמשך. אז מה הוא הצליח? הוא הצליח לכבול את היצר, לא להעלים אותו. אבל אנחנו כבני אדם בתרבות המערבית רוצים לתת לאדם לממש את עצמו, כל עוד הוא לא פוגע בעצמו או במישהו אחר".

יש את הטענה שאומרת שזה נהיה טרנד להצהיר על עצמך כלהט"ב.
"זה לא נכון. מה שנהיה אולי טרנד, או מה שהחברה מאפשרת - זו הלגיטימציה לתת לעצמך ביטוי על המנעד המגדרי השלם שלך. אם פעם החברה דרשה מאיתנו להיות בנים או בנות באופן חד משמעי, היום אנחנו מבינים שהחד משמעיות הזו איננה מתאימה לנפש האדם".

היום ידוע לנו גם שתפיסת מגדר היא תלויית מקום, זמן ותרבות. אם בעבר ורוד נחשב צבע "של בנים", ואילו היום "של בנות"; אם בתרבויות אחדות מכנסיים מייצגות את לבוש הגבר ואילו באחרות הגברים לובשים חצאיות או גלביות, שבינינו הן סוג של שמלה - הרי שהמגדר הוא המצאה שלנו, ומשתנה ביד היוצר גם בלי שנתכוון לכך. רוצה לומר, שאם הבן שלכם משתעשע בלבישת שמלות מדי פעם, זה לא הופך אותו לפחות "בן", וגם לא באמת אמור לבלבל. מי שמתבלבלים הם בדרך כלל המבוגרים, שמשליכים את בלבולם על הגיל הרך.

וגם אם כן, אני תוהה, ממתי בלבול הוא דבר רע כל כך? הרי כל שנות גיבוש הזהות שלנו, בגיל ההתבגרות, מבלבלות מטבען. אז שנה אחת התלבשתי שחור ושמעתי אבריל לוין, כי האמנתי שאני כזו, ושנה אחר כך משחתי עצמי בוורוד והתחלתי לדבר כמו פקאצה ניו יורקרית, כי חשבתי שאולי אני זה. שנה אחת קניתי גזרת אינסטלטורים, כי זו הייתה האופנה, ושנה אחר כך גזרה גבוהה עד קו החזייה, כי גם זו נעשתה האופנה, כי מודל היופי נתון לשינויים בערך כמו מודלים מגדריים. בשנה שאחרי זה, אגב, קניתי בגדים שאלוהים מבין מה הם בכלל, כדי להוכיח לעצמי שאני בזה לתעשיית האופנה. בילבול מוביל לחיפוש, חיפוש טבעי ומלהיב ולא מזיק, גם אם לפעמים מתיש או מטופש למראה. אם כבר, דווקא נטייה מינית היא החלק הקל בזהות - זה שלא צריך להשקיע בו כדי לגבש אותו. הזהות המינית פשוט שם איתנו, מגלה לנו את עצמה ברגע שבו אנחנו נדלקים ממישהו או ממישהי או משניהם.

כמי שגדלה בבית ספר תל אביבי-ליברלי, מוקפת בהומואים, לסביות, טרנסים וביסקסואליות, הנוכחות הלהט"בית מסביב מעולם לא גרם לי לחשוב שאני נמשכת לאישה, ממש כשם שמפגש עם מזרחים ובנים לא גרם לי לחשוב שאני גבר מזרחי. אף אחד לא אמר לי, "מה, את סטרייטית? מביך", וגם אם כן, ברור שכהומור של דחויים. אם בתלמה ילין, מעוז הליברליזם וטירונות להיפסטרים, לא "מעודדים ללהט"ביות", נראה לי די בטוח לומר שדבר כזה לא קיים בארץ, בכלל. ההיפך, כן. והוא מסוכן.

"תחשבי יום אחד שלוקחים כיתה ואומרים: כולכם חייבים להיות רופאים", אומר ד"ר פישל. "לא נותנים להם להיות משהו אחר. הרי זה לא יעלה על הדעת. יש אנשים שמתאים להם להיות רופאים, יש שנגעלים מדם, שהטיפול באחר זר להם או שהכישורים האינטלקטואליים שנדרשים לא מתאימים להם. יש כל מיני אנשים". הדוקטור נותן את הדוגמה הזו זמן קצר אחרי שנתקלתי בתגובה של אדם ברשת, שטען כי הוא מעדיף שהילד שלו יחלום להיות רופא ולא מלכת דראג. כך או כך, אני חושבת לאור דבריו של ד"ר פישל, לא היינו רוצים לכפות על ילדינו כל חלום. "החלק השיפוטי שלנו כלפי הילד לא צריך להישען על כלום מלבד על נזק", מסכם הדוקטור. "כשאנחנו אומרים להם 'זה בסדר וזה לא בסדר', זה צריך להישען אך ורק על מידת הנזק שהם גורמים ותו לא".

מה ידוע לנו מהמחקר על ילדים שגדלים בחברה מגוונת מגדרית?
"אנחנו יודעים שההתפתחות שלהם תקינה. יש גם מחקרים על ילדים עם ביטוי טרנסג'נדרי מגיל צעיר, שמראים הבריאות הנפשית שלהם טובה. אנחנו כמעט לא רואים אחוזי חרטה, גם לאורך שנים. אחוזי החרטה בודדים ביותר".

אז מה הפחד של ההורים? למה המפגש של ילדים עם גיוון מגדרי מעורר כזו בהלה?
"הפחד הוא מתוך שמרנות, שאומרת: 'כמו שאני גדלתי כך ילדיי יגדלו, האמונות שלי הן הנכונות, ואני לא מוכן אפילו לבחון אותן והאם יש אמונות אחרות שיראו לי שאולי טעיתי וגדלתי בסוג של שקר'. קשה לנו עם זה, וגם עם המחשבה שאולי אם הילד יגדל בצורה כזו או אחרת יהיה לו קשה בחיים. אנחנו ניזונים מחצאי אמיתות, לכן חשוב להמשיך ולהסביר להורים שלאסור על הילד לבטא את עצמו יכול להיות מזיק מאוד, לעומת לאפשר לו - שזה משהו מרפא ומשחרר. כדי שהחיים שלנו יהיו טובים יותר, אנחנו צריכים להרחיב את דרגות החופש שלנו בחיים כמה שיותר".