קם ב-5:45, רוכב לעבודה ואוכל מול המחשב: כך נראה יום בחיי רופא משפחה

איך נראה יום טיפוסי בחייו של רופא משפחה? לכבוד יום רופא המשפחה הבינלאומי שמצוין ביום שישי (19/5), התלווינו לד"ר אורי רוזן, מומחה ברפואת משפחה בקופת חולים מאוחדת, שהעניק לנו הצצה ליום עבודה שלו במרפאת שפרינצק שבתל אביב. מהרגע שהוא מתעורר בבוקר, דרך המטופלים והסיפורים שלהם ועד לרגע בו הוא מגיע הביתה אל אשתו ואל לוני הכלבה. יום בחיי רופא משפחה, לא בהכרח מה שחשבתם.

בן 38, נשוי טרי, עובד במאוחדת מאז 2017.

אני מתעורר יחסית מוקדם בכל בוקר כי אני אוהב את השקט לפני שהעולם מתעורר. באופן מפתיע אני לא שותה קפה או שתייה חמה בכלל. יש לנו גינת ירק עם עגבניות, ואני מתחיל את הבוקר שם, מסדר, קוטף ומדלה, שזה בעצם ללפף את הגבעולים על חוטי הדליה, וקוטף את העגבניות הבשלות.

אחרי זה אני מאכיל את הכלבה לוני ונותן לה את התרופות שלה כי היא חולה באפילפסיה. בזמנו לקחנו אותה בתור כלבת אומנה "רק לשבועיים", אבל התאהבנו בה ומאז היא אצלנו.

אני מכין תיק עם אוכל שיספיק לי לכל היום. סלט, יוגורט, ארוחה חמה לצהריים ועוד סלט. בשגרה של רופא משפחה אין באמת זמן לקנות או להכין אוכל במהלך המשמרת, אז הכל צריך להיות מחושב מראש. אני מעיר את אשתי ויוצא לעבודה.

אני בר מזל לרכוב על אופניים לעבודה. אנחנו גרים ברמת גן, ובמקום לקחת רכב ולבזבז שעות בפקקים, אני רוכב בשקט שלי במשך 20 דקות לעבודה, משקיף על שיירת המכוניות שאין לה סוף. מעבר לעובדה שזה בריא ומאפשר לי להתאמן לפני העבודה, זה זמן איכות שלי עם עצמי רגע לפני שהיום מתחיל.

אני מגיע קצת לפני שמונה ומחתים כרטיס, או יותר נכון מעביר אצבע כי אני נוטה לאבד את הכרטיס. פלאי הטכנולוגיה. אני אומר שלום לכל הצוות שכבר הגיע ועולה לחדר שלי, בו אני הולך להעביר את רוב, אם לא כל, שעות היום.

המשמרת מתחילה. אני עובר על פניות מקוונות כמו בקשות לאישורי מחלה או חידוש מרשמים ורואה אם יש משהו דחוף. מזכירת הקבלה בדיוק מתקשרת כדי שאקבל בדחיפות מטופל שנגמר לו המרשם. כמה דקות אחרי מתקשרת האחות המרחבית ומבקשת שאגיע לטפל באדם שהגיע עם התקף אלרגי קשה. אני עוזב הכל ויורד לטפל בו בחדר אחיות. זה כמובן משבש את שעות התורים, אבל רוב המטופלים מקבלים זאת בהבנה.

לפני מספר חודשים היה לי מקרה בו מטופל הגיע והיה בסטטוס אפילפטיפוס, שזה בעצם התקף פרכוסים קשה שלא עוצר המלווה בכאב בלי נסבל. ברגע שנתתי לו זריקה ההתקפים נפסקו. הוא היה ממש אסיר תודה ואחרי שבוע ביקש לעבור אליי כרופא משפחה. מאז הוא מטופל שלי ולשמחתי הוא לא חווה התקף נוסף.

המטופלים הרשומים מתחילים להיכנס, יש לא מעט שאני מזהה רק לפי השם. רובם מגיעים כי הם לא מרגישים טוב או לצורך מעקב שגרתי. להיות רופא משפחה זה קצת כמו להיות זאב בודד. אמנם כולנו פה חברים וקולגות ותמיד עוזרים אחר לשני, אבל את רוב היום אני מעביר בחדר שלי ומקבל מטופלים אחד אחרי השני.

אחד היתרונות במרפאה שלנו הוא שהיא מעין בית חולים קטן. יש אצלנו בין היתר אורתופדים, קרדיולוגים, אנדוקרינולוגים וזה מאפשר לי להתייעץ עם רופאים מומחים עבור המטופלים שלי. למשל, מטופל שלי היה צריך ייעוץ של אנדוקרינולוג עבור בעיה מורכבת שיש לו. במקום שהוא יחכה לתור תקופת זמן לא מבוטלת, הרי כולנו מכירים את זמני ההמתנה הארוכים שיש לתורים מקצועיים במערכת הבריאות, קפצתי להתייעץ עם האנדוקרינולוגית שלנו, והמשכתי את הטיפול בו בהתאם להנחיות שלה.

היום אני רופא תורן במרפאה בין 12:00-16:00. זה אומר שאם יש מקרה חירום בכל רגע נתון, מקפיצים אותי. במהלך המשמרת הגיע בחור שעקץ אותו עכביש ברגל. הוא חשב שיש לו רק זיהום שמצריך משחה, בקטנה. אבל האחות ראתה אותו והבינה מיד שזה מקרה בהול. נתתי לו אנטיביוטיקה דחופה ומצבו השתפר.

הפסקה ראשונה שאני לוקח מתחילת היום. יש ימים כל כך אינטנסיביים שקשה למצוא זמן לקום לשתות מים או אפילו ללכת לשירותים. בכל זאת, אני משתדל להסתובב קצת בחדר אחרת אני יכול למצוא את עצמי יושב כמעט 12 שעות בלי לזוז וזה לא בריא. אני אוכל ארוחת צהריים מול המחשב, ועל הדרך ממשיך לענות לפניות מקוונות.

יש לי שעון מעורר קבוע בשעה הזו כדי לתת ללוני הכלבה כדור עבור המחלה שלה. יש לי אפליקציה דרכה אני מתחבר למתקן שנמצא בבית ומחובר למצלמה ומיקרופון. בין לבין אני מנשנש יוגורט, סלטים וכל מה שהבאתי מהבית (כן, אני אוכל הרבה כמו שראיתם).

מגיעה אליי מטופלת שעוברת טיפולי פוריות בבית חולים ונמצאת בסערת רגשות, היא משתפת אותי בבכי במצבה. מדובר בטיפולים לא פשוטים שמשפיעים גם על הנפש והיא מרגישה המון לחץ ומתח בעקבות הבדיקות. אז הרמתי טלפון לחברה מימי הלימודים לרפואה, שעובדת באותו בית חולים ברפואת נשים. היא עזרה לי להגיע למנהל היחידה וביקשתי ממנו שישימו לב למצבה של המטופלת ולהתמודדות הלא פשוטה שהיא עוברת. מבחינתי זה חלק מהתפקיד שלי, בדיוק כמו שאני מטפל פיזית במטופלים. בן אדם מורכב מגוף ונפש, ואי אפשר להתעלם מזה. רפואה היא תמיד שילוב של השניים. מי שלא מבין את זה - אולי צריך למצוא מקצוע אחר...

אחד המטופלים שואל אותי לפשר הדובי (שידע ימים יפים יותר) שנמצא על הסטטוסקופ שלי. אני מספר לו שכשהייתי קטן היה לי אוסף דובונים, ובתקופת ההתמחות החלטתי לשים אחד כזה עליי, בעיקר כשהייתי במחלקות ילדים. עם הזמן גיליתי שזה עובד גם על מבוגרים, הם תמיד מחייכים ושואלים מה הסיפור. זו דרך מצוינת לשבור את הקרח.

מקבל מטופל אחרון להיום ומתארגן לרכיבה חזרה הביתה. כשהיום נגמר אני כבר יחסית עייף, פיזית ונפשית. אני למעשה שומע לא מעט אנשים שמשתפים אותי במכאובים שלהם, בבעיות שלהם. מצד אחד אני שואב המון כוח ומשמעות מהידיעה שאני יכול לעזור להם לפתור לא מעט מהבעיות האלו, מצד שני אני גם לוקח איתי לא מעט מהמסע שלהם הביתה, וממשיך לחשוב עליהם הרבה אחרי הטיפול. היום שלי לא באמת נגמר כשאני מחתים כרטיס, זו עבודה שמלווה אותי כל הזמן.

אני יוצא לריצה, גם בשביל הבריאות אבל גם בשביל לשחרר את המחשבות ואת כל היום שעבר עליי. מה גם שאני לא מפסיק לבקש מהמטופלים שלי שיעסקו בספורט, ויצאו לריצות או הליכות. אז אני חייב לשמש דוגמה אישית.

הגיע זמן האיכות (הקצר) שלי ושל אשתי. אני מספר לה על היום שעבר עליי, על מטופלים שקשה לי לשכוח. אם יש משהו שהבנתי לאורך השנים כרופא משפחה זה עד כמה החיים הם שבריריים. צריך לנצל כל רגע ולעשות בעיקר את מה שאוהבים. אני בחרתי לעסוק במקצוע שהוא שליחות, לעזור לאנשים ולהציל חיים. אני מרשה לעצמי לחייך עם המחשבה הזו רגע לפני שהעיניים נעצמות, ולפני שמגיע מחר, אז אתחיל את הכל מההתחלה.