המשימה האחרונה שנערכה אתמול בפרק הראשון של "מבחן ההורים הגדול" נקראה "אתגר היום ההפוך" -אתגר שבעיקר נותן הצצה לאיך אנחנו, ההורים, נתפסים בעיניהם של הילדים שלנו.
הרי רוב הזמן אנחנו עסוקים במשימות החיים, מכבים שריפות, מנסים להתקדם בסדר היום העמוס שיצרנו לעצמנו, ולא משנה עם כמה כוונות טובות, אהבה והשקעה יצאנו לדרך, בסוף לפעמים כשמסתובבת המראה ואנחנו זוכים להציץ לנקודת המבט של הילדים שלנו - מגיע הקווץ' בבטן. אנחנו מבינים שבעיניים של ילד, לפעמים אנחנו האנשים הזועפים, הטרודים, אלו שעסוקים כל היום בטלפון, או אלו שאומרים יותר "יאללה" ו"נו כבר" מ"מה שלומך" או "התגעגעתי אליך".
אז ברור שכשילדים צעירים "משחקים" את אבא או אמא הם חושפים תמונה חלקית, שהיא קצת קריקטורה או חיקוי, אבל לפעמים זו הזדמנות מרגשת להניח בצד את רגשות האשמה או את המגננות, לקחת את המתנה הזו בשתי ידיים ופשוט לשים לב שדרך משחק התפקידים הזה כל ילד מספר לנו משהו; מגלה לנו סוד שהשגרה השוחקת אולי השכיחה מאיתנו.
שיחת משוב עם האנשים המשמעותיים ביותר
אתמול חלק מהדוגמאות שראינו עסקו ב"אני צריך אתכם יותר נוכחים"/ "למה אתם לא צוחקים מספיק?"/ "אפשר פשוט רק להיות?" / "אפשר לעבוד פחות?"/ "לצעוק פחות"/ "לחבק יותר"/ "להנות יותר"...
ולא, אנחנו לא צריכים לעזוב הכל ורק להיות גרסת הבודהה, אבל שינויים קטנים יכולים לשנות את כל האוויר שהילדים שלנו נושמים: חמש דקות של צחוק, כמה מחמאות, שיחה אחת טובה, טקסים קטנים של שגרה, להוריד טיפה את הרגל מדוושת הלחץ/ הנקיון/ הביקורת.
הרי בסוף זו שיחת המשוב עם האנשים הכי משמעותיים בחיינו לגבי העבודה היומיומית שאין בצידה משכורת ושגם אי אפשר להתפטר ממנה.
שווה מחשבה, לא?