הסבתא טיפלה בקצין נאצי - הנכדה רופאה שמצילה ילדים

כשגדלתי סבתא סיפרה לי על הדברים הבלתי נתפסים שעשתה במהלך שירותה הצבאי-רפואי. היא ליוותה רכבת של כמה מאות ילדים חולי שחפת מלנינגרד תחת הרעב הגדול כחלק ממבצע הומניטרי, כששוחררו מחנות ההשמדה והריכוז טיפלה בניצולים, כמה מוות ראתה, כמה פציעות קשות, כמה טרגדיות אנושיות, כמה בחורים צעירים הצליחה להציל וכמה לא הצליחה. כשהוצבה בתחנת טיפול בפצועים שהוקמה בברלין, הגיע קצין גרמני עם מדים שרופים ותוך שהיא מנהלת את הטיפול בקצין התבהר שהינו קצין SS, והיא החליטה להמשיך את הטיפול על הצד הטוב והצילה את חייו. כשגדלתי היא חזרה וסיפרה לי את הסיפור הזה כדי להבהיר לי שלרופאה אין את האפשרות לא להעניק לאדם את הטיפול הטוב ביותר שיש ביכולתה להעניק לו ללא קשר למעשיו. אני מכבדת את המורשת שלה, מיישמת אותה ומקווה להעביר אותה לבנותיי.

מזה כ-15 שנה אני עובדת בשניידר, בימים אלו אני מסיימת התמחות ברפואה דחופה.עם הזמן מרגישים שהימים במיון מתערבבים. משמרות ארוכות בהן בכל רגע נתון אתה צריך לתת מענה ל-5 אנשים במקביל ורק מהאדרנלין אתה לא מרגיש איך הזמן עובר או כמה זמן עובר. מפה לשם כבר מחר. וככה עוברים גם סופי שבוע וחגים.

רק בדרך הביתה, בנסיעה, אני משחזרת את כל האינטראקציות האנושיות בתוך כל הבלגן, רואה שוב עיניים בוכיות של אמא, לפעמים נופלים לי אסימונים לגבי טיפול בילד ואני מרימה טלפון למחלקה, חושבת על זה שבבית מחכות לי 3 בנות קטנות ובעל שאני אוהבת מאוד. ולפעמים למחשבות שלי, בין הבית והמשפחה לעבודה שהיא חלק ממני, מגיעה סבתא לידיה.

סבתא הייתה רופאה גדודית במלחמת העולם השנייה, רצה בין פצועים בשדה הקרב האמיתי. כשגדלתי זכיתי לשמוע ממנה הרבה סיפורים - על הילדות בחנצ'ינה שבפולניה, על הוריה וששת אחיה שגרו בעוני וחיו כולם בחדר אחד ועל אביה שנפטר משחפת. היא סיימה בית ספר תיכון בהצטיינות בגיל 16 לאחר קפיצה של 2 כיתות ומגיל מאוד צעיר התפרנסה ממתן שיעורים פרטיים. סבתא התקבלה ללימודי רפואה בסורבון בפריז, גאווה משפחתית, ולאחר סיום 4 שנות לימודים בסורבון עברה לסיים את לימודיה בלנינגרד, כנראה בגלל הקושי הכלכלי של החיים בפריז אבל גם בגלל היסחפותה לאידיאולוגיה הקומוניסטית, ולאחר הלימודים התמחתה במחלות ריאה ושחפת.

המלחמה פרצה, וכמו כל מי שיכל להילחם או לתמוך גם היא גוייסה לצבא האדום כרופאה גדודית בגדוד הפולני שם פגשה את סבא איזידור שהיה קצין יהודי ביחידה. הוא היה קצין בצבא פולין שברח לרוסיה עם פרוץ המלחמה והצטרף לגדוד הפולני בצבא הרוסי. אחיו היה כנר שנהרג כפרטיזן והוריו נרצחו באושוויץ, הוא נשאר לבד, אבל מצא את סבתא שלי.

אחרי המלחמה סבתא גילתה ש-4 מתוך ששת אחיה ואחיותיה נרצחו בטרבלינקה עם משפחתם וילדיהם, והאח שנסע לרוסיה נרצח על ידי סטאלין במסגרת מבצעי הטיהור של פקידים. אח אחד, אהרון, הצליח לברוח במהלך המלחמה ולהגיע לארץ ישראל. למרות שגדלה במשפחה דתית ואחיה היה רב, זוועות המלחמה הותירו אותה ללא אמונה והיא אף התכחשה ליהדותה. בנערותי אמרה כי אם היה אלוהים הוא לא היה מאפשר את הרצח של 6 מיליון יהודים כולל משפחתה ואת המציאות האכזרית של שנות המלחמה. אימי ז"ל נולדה ב-1946 ונקראה ויקטוריה לאור הנצחון על המשטר הנאצי. ב-57' היה גל פיטורים גדול של יהודים ממשרות ממשלתיות בפולניה, הם חששו מפיטוריהם וחשו את האנטישמיות במלוא עוצמתה, הבינו שלא ניתן להתכחש ליהודתם עוד והחליטו לעלות לארץ ישראל עם אימי שהיתה בת 12 ודוד עופר שלי, שהיה בן 3.

בגלל שסבתי התמחתה בטיפול בשחפת הם עברו לגור בצפת, שם ניהלה את התחנה למניעת מחלות ריאה של הליגה למניעת מחלות ריאה בזיו בצפת. סבא וסבתא היו אנשים עם נתינה אין סופית, המעורבות שלהם בחיי היתה מלאה, מהסעות לחוגים, עזרה בשיעורי בית, הכנת ארוחות ערב, מקלחות, הרדמות וסופי שבוע מלאים בטיולים בטבע.סבתא לא ידעה לבשל, אבל היה לה מרק שהיתה מכינה באופן קבוע שהיה טחון חלקית והכיל את כל הירקות האפשריים ובשר. כל זר שטועם אותו לא מבין את פשר החיבה לטעמו ומרקמו אבל עבורנו זה טעם של בית ועד היום אנחנו אוכלים אותו בשקיקה. השיחות בארוחות ערב בין חוויות אבי במרפאה הוטרינרית וחוויותיה כרופאה במכבי היוו תשתית לאהבה שפיתחתי לעולם הרפואה. השיחות היו לפעמים לא מתאימות לשיחות שמבצעים בזמן האוכל, במיוחד אלה שעירבו דם או הפרשות גוף. כולם קיטרו וביקשו החלפת נושא, אבל אני הייתי מרותקת ורציתי לשמוע עוד.

סבתא נפטרה בשנת 1993, היא לא זכתה לראות אותי מתחילה לימודי רפואה. היום כרופאת ילדים ובעבודתי במלר"ד או בקהילה, אני לא יכולה להעלות על דל מחשבתי לא לטפל באופן שווה בכל נער או נערה, ילד או ילדה שיכנסו לפתחו של המיון או המרפאה. גם כשהמשמרות מרגישות כמו ניהול של שדה קרב - שני חדרי החייאה במקביל, ילדים עם מחלות רקע קשות, ילדים במצבי חירום שונים, ילד אונקולוגי חדש שאימו התבשרה בשורה מרה, 80 ילדים בכל רגע נתון שמחכים במיון עם הורים דואגים - אני זוכרת שאין לי אפשרות לא להעניק להם את הטיפול הטוב ביותר, ושהערכים שסבתא שלי הנחילה בי בילדותי מלווים אותי עד היום.

אז אני חוזרת הביתה, מתקשה להרדם מכל האדרנלין שזורם בעורקי. אחת אחרי השנייה, הבנות שלי מתעוררת ומחפשות אותי, חלק מהן בכו לפני שנרדמו על זה שרוצות אותי ולא הייתי. אנחנו נרדמות מחובקות ומיד עוד אחת מתעוררת בבכי "אמא" מוודאת שאני נמצאת בבית ויכולה לחבק ולנשק אותה. בעלי שניסה להרדים אותן עד שאחזור שואל בעייפות למה שוב אני חוזרת מאוחר ואני מנסה להסביר על ילד זה או אחר שהיה צריך אותי, שלא יכולתי לעזוב. הוא לא לגמרי מבין, אבל זה בסדר. סבתא מבינה.

מוקדש באהבה לסבתא לידיה ואמא ויקטוריה ז"ל