אנחנו מודות שלא ראינו את זה מגיע: חוקרים משוודיה טוענים במחקר חדש כי הרחת ריח הגוף של אנשים אחרים, או במילים פחות מכובסות - הזיעה שלהם - עשויה להיות שימושית בטיפול בחרדה חברתית. החוקרים החלו בדיקות עם מתנדבים במחקר שממצאיו הוצגו השבוע בכנס רפואי בפריז.
התחושה שלהם היא שהריח מפעיל מסלולים במוח הקשורים לרגשות, ומציע אפקט מרגיע - אבל מוקדם מדי לומר אם הם צודקים.
למה ואיך אנחנו מריחים?
תינוקות נולדים עם חוש ריח חזק, עם העדפה לאמם ולחלב האם שלה. הריח עוזר לנו, בני האדם, לחוש סכנה ולקיים אינטראקציה עם הסביבה שלנו, כמו גם זה עם זה. זה גם הופך את הארוחות לטעימות יותר ויכול לעורר גם זיכרונות חזקים.
ניחוחות מתגלים על ידי קולטנים בחלק העליון של האף. אותות אלו מועברים ישירות למערכת הלימבית, אזור במוח הקשור לזיכרון ולרגשות.
לזיעה עצמה, אגב, אין ריח בכלל. הבעיה היא בבלוטות הזיעה. בגופנו יש שני סוגים שלהן - בלוטות אפוקריניות, אותן נמצא בעיקר בבתי השחי, החזה והמפשעות, ובלוטות אקריניות, שנמצאות בבתי השחי וגם במיקומים נוספים, כמו המצח וכפות הידיים. לאחר שהבלוטות האפוקריניות מפרישות זיעה, חיידקים הנמצאים על העור מתערבבים איתה - וכך נוצר הריח האופייני שכולנו מכירים ולא ממש אוהבים.
איך המחקר עבד?
החוקרים השוודים מציעים שריח גוף אנושי עשוי לתקשר את המצב הרגשי שלנו - שמחה או חרדה, למשל - ואפילו לעורר תגובות דומות אצל אחרים שמריחים אותו. הם ביקשו ממתנדבים לתרום זיעה בבית השחי בזמן שצפו בסרט מפחיד או משמח.
לאחר מכן, 48 נשים עם חרדה חברתית הסכימו לרחרח חלק מהדגימות הללו, לצד קבלת טיפול מיינדפולנס, שבו מעודדים אנשים להתמקד בכאן ועכשיו במקום לשחזר מחשבות שליליות. חלק מהנשים קיבלו ריח גוף אמיתי לרחרח, בעוד שאחרות - קבוצת הביקורת - קיבלו במקום אוויר נקי. נראה כי עבור אלו שנחשפו לזיעה תוצאות הטיפול היו טובות יותר.
החוקרת הראשית, אליסה וינה, ממכון קרולינסקה בשטוקהולם, אמרה: "לזיעה שנוצרה בזמן שמישהו היה מאושר הייתה השפעה זהה למישהו שנבהל מקטע בסרט. אז אולי יש משהו לגבי אותות אנושיים בזיעה בדרך כלל מה שמשפיע על התגובה לטיפול.
יכול להיות שלעצם החשיפה לנוכחות של מישהו אחר יש את ההשפעה הזו, אבל אנחנו צריכים לאשר זאת. למעשה, זה מה שאנחנו בודקים עכשיו במחקר המשך עם עיצוב דומה,אבל שכולל זיעה מאנשים שצופים בסרטים דוקומנטריים וניטרליים מבחינה רגשית".