זו השאלה שלא נתנה לי מנוחה במשך 30 שנות חיי. גם אחרי שכבר עבדתי במשרה נחשבת. ואז האמהות הגיעה וגרמה לי שנייה לעצור ובלי לצפות לזה, פתאום משום מקום, התשובה התגלתה בלילות נטולי שינה, תוך כדי שאני מחתלת, כותבת ומרדימה.
לבחור מקצוע על בסיס 'כלום'
בואו נודה באמת. פלח לא קטן מהאוכלוסייה בוחר את המקצוע שלו על בסיס כלום ושום דבר. בדרך כלל בתחילת שנות ה-20, הסתובבנו קצת בבוליבייה או ברישקש ואז חזרנו לארץ. 3 חודשים היינו צמודות לכרטיסיות של הפסיכומטרי והלכנו ליום פתוח או שניים בפקולטה כזו או אחרת. שלא תטעו, אני לרגע לא שופטת אתכן.
לצורך העניין, כותבת שורות אלה, בחרה להיות עורכת דין על בסיס סרט בכיכובו של ראיין גוטלינג. הוא שיחק שם עורך דין צעיר ומוצלח ואני נפלתי שבי אחריו. עד כדי כך שלמחרת נרשמתי ללימודי משפטים בפקולטה הקרובה לביתי (הזוי, נכון? אני יודעת). האם זה קרה רק לי? ממש לא.
'רגע. טוב לי?'
אנחנו אורזות את זה בכותרות 'משבר גיל 30', 'משבר חופשת לידה', 'משבר אין לי מושג מה אני אוהבת ואיזה מסר אני מעבירה ליילדי?', תקראו לזה איך שבא לכן, ברגע שיש לנו שנייה לעצור את מרוץ החיים המשוגע שאנחנו חיות בו, את השגרה העמוסה שאנחנו מטקטקות מדבר לדבר, מחוג לחוג, אנחנו לרגע נזכרות בעצמנו ותוהות: 'רגע. טוב לי?'.
אם הבסיס הוא רעוע, כזה שמבוסס על חוסר הכרות עצמית (כי למי בכלל יש שמץ של מושג מי היא בגיל 25?), ברגע האמת מגדל הקלפים שבנינו עלול לקרוס.
'אבל מה כן?'
מי לא נשאלה בילדות על ידי הדודה והדוד 'מה תרצי להיות כשתהיי גדולה?'. בכל פעם שנשאלתי בשאלה הזו הרגשתי רעד בכל הגוף כי לא הייתה לי תשובה. וככה השאלה הזו ליוותה אותי (ואפילו הטרידה אותי) 30 שנה.
וכשכבר הייתי עורכת דין והייתי מתרוצצת כל בוקר בין רכבות ועל קורקינט חשמלי למשרד שבו עבדתי, היה לי קצת זמן לחשוב, והשאלה 'מה תרצי להיות?' הביאה איתה גם מספר חברות: 'ככה יראו חייך?', 'העבודה הזו ממצה את היכולות שלך?'. הבטן שלי התהפכה. ידעתי שאני לא רוצה להיות עורכת דין, אבל לא היה לי מושג מה כן???
על הקשר בין אמהות וכתיבה
יש משהו בחוויית הלידה, בעצם הפיכתנו לאמהות ובחוסר שעות שינה, שיוצרים סערת רגשות מאוד גדולה. תוסיפו לזה את 'חופשת הלידה' שגורמת לנו לרגע לעצור את החיים שהכרנו ולהתמודד עם מציאות חדשה ולא מוכרת. וכשאנחנו לבד בבית עם בייבי שעות על גבי שעות, גלגלי המח מתחילים לזוז.
כשהבן הבכור שלי נולד והפך אותי לאמא הרגשתי מוצפת רגשית. נדהמתי לגלות איך הייצור הקטן הזה הופך לבנאדם מול העיניים שלי. סערת הרגשות והפחד לאבד את הרגעים הקסומים האלה במגירת הזכרונות גרמו לי לשבת ולכתוב לו במחברת.
כתבתי לו על כמה הוא חמוד שהוא מנסה להתגלגל ולא מוותר, תהיתי על גבי השורות כמה כביסה יצור קטן יכול לייצר, וכמה שאני אוהבת אותו למרות שהוא מעיר אותי מיליון פעם בלילה.
אבל תכלס? כתבתי לעצמי. כתבתי את המחשבות שלי, את הפחדים הכי גדולים והחלומות שהיו חבויים בלב ולא גיליתי לאף אחד, אפילו לא לעצמי.
פתאום רעשי הרקע והאמונות שגדלתי עליהם כל חיי "את צריכה להיות שכירה", "את צריכה משרה בטוחה", הושתקו ופינו מקום לתחושת הבטן.
ללכת עם הבטן אבל גם לייצר תכנית
מסתבר שלדעת מה אנחנו אוהבות זה רק שלב א' בדרך למימוש עצמי, השלב השני והחשוב לא פחות הוא 'ללכת על זה'. בעולם שמנוהל על ידי כסף מלבד אומץ, צריך גם 'תכנית'.
אבל אחרי שמצאתי את התשובה שלי, פתאום הדברים הפכו להיות ברורים יותר: 'אני לא חוזרת להיות עו"ד! אין סיכוי'. הבטן שלי אמרה 'תתחילי לכתוב ולפרסם את הטקסטים שלך, תפתחי בלוג'.
אחרי ששיתפתי את בן זוגי בתחושות וקיבלתי ממנו גיבוי, יצרתי לעצמי תכנית כלכלית שתיתן לנו אוויר לנשימה בחודשים הראשונים, הרמתי טלפון לבוס שלי ואמרתי לו: 'תודה. זה לא אתה, זאת אני'. ואז כאילו סכר נפרץ בתוכי, דמעות לא הפסיקו לזלוג, אלה היו דמעות של פחד והתרגשות.
להיות בעשייה ולהנות
עדיין לא היה לי שמץ של מושג איך מתפרנסים מכתיבה, אבל דבר אחד היה לי ברור: אני רוצה לכתוב. זאת התשובה לשאלה שחיפשתי בערך מיליון שנה (או ככה זה הרגיש בכל אופן). ועם התשובה הזו החלטתי להתחיל ליצור. התחלתי להתייחס לכתיבה ברצינות שמגיעה לה. כתבתי ופרסמתי, כתבתי ופרסמתי. עבדתי בזה גם כשזה לכאורה לא הניב כלום.
לימים העשייה הובילה להזדמנויות עסקיות וללמידה, ואלה הפכו למקור פרנסה. הדבר הכי טוב שקרה הוא שהעבודה כבר לא הרגישה 'עבודה' אלא דרך להביע את היצירתיות שבי ולהרגיש שמחה גדולה.
הכל מושלם? ובכן, לא. מאז שהחלטתי לחיות את התשוקה שלי הרגשתי אבודה ומבולבלת אינספור פעמים. היו עליות, היו ירידות. הפחדים לא עזבו, הם מגיעים לביקור, במיוחד לפני השינה.
יחד עם זאת, אני קמה בבוקר עם תחושות של התרגשות וחשק, תחושות שאני חווה לראשונה בחיי בתחום העסקי. לפעמים זה בכלל מצחיק אותי לקרוא לזה 'עבודה', אני הרי כל כך נהנת וזה בפני עצמו שווה הכל.
אז איך את תוכלי לגלות 'מה תרצי להיות כשתהיי גדולה'?
המסע שעברתי עם עצמי לימד אותי הרבה מאוד תובנות, אבל אם אני צריכה להתמקד באחת אני מניחה שזו תהיה ההבנה שלפעמים התשובה לשאלה שהכי מעסיקה אותנו לא תמצא דרך המח החושב, לפעמים היא תתגלה לבד, אם רק נדע לנטרל רעשי רקע ולהקשיב לתחושות הבטן והלב.
אז איך תכלס את יכולה לעשות את זה? הכלי הכי יעיל ופשוט תקני מחברת פשוטה ועט, תתחילי לכתוב דפי בוקר, בכל בוקר 3 עמודים. על מה תכתבי? כל מה שעולה במחשבותיך, בסגנון 'יומני היקר שלום'. את המחברת הזו את לא מראה לאף אחד בדיוק כמו שאת המחשבות שלך איש לא ידע. גם לא מומלץ לך לחזור אחורה ולקרוא במחברת. כתיבה אינטואיטיבית על הנייר ידועה ביכולת שלה לחולל קסמים.
ועוד משהו קטן. זכרי, היום את אמא. יש לך גוזל/ים שמעסיקים אותך לא מעט בשעות היום והלילה. ולכן אל תשווי את עצמך לבחורה הצעירה הרווקה שהיית בשנות ה-20 כשהיית נטולת מחויבויות. אם בחרת ללכת לכיוון חדש, הדבר מצריך השקעה גדולה. עשי אותה בקצב שנכון לך היום.
הרעיון של 'דפי בוקר' לקוח מתוך הספר 'דרך האומן' של ג'וליה קמרון.
הכותבת היא יוצרת וכותבת הבלוג 'לא עו"ד אמא' ברשתות החברתיות, וגם מרצה על הבחירה באופטימיות כדרך חיים, למרות כל אתגר או קושי.
אפליקציית Jama הוקמה במטרה לתת מענה לאימהות לתינוקות בגילאי לידה ועד גיל שלוש, ולרכז עבורן תוכן, פעילויות, טיפים ממומחים וסרטונים שילוו אותן לאורך התקופה המאתגרת הזאת. כל התכנים באפליקציה "גדלים" יחד עם התינוק ומותאמים באופן מדויק לשלבי ההתפתחות שלו, כך שהאימהות מקבלות רק את מה שרלוונטי להן ומעניין אותן בכל רגע נתון.
אפליקציית Jama היא ה-מקום של האימהות בישראל לפגוש ולהכיר אימהות נוספות סביבן, וליצור חברויות חדשות ומרגשות במסע המרתק.
חפשו אותנו בגוגל: https://app.jama.co.il/