רוצים שהילד או הילדה יהיו רופאים? כדאי שתקראו את זה

אז מה אתה רוצה להיות שתהיה גדול? אין כמעט ילד או ילדה שלא שמע את השאלה הזו, בין אם זה בגן, בכיתה או בבית. התשובה יכולה להיות מגוונת, ופעמים רבות משתנה תדירות משבוע לשבוע כשאתם בני 6, 12 וכן, גם 17. מהנדסת, אסטרונאוטית, שחקן, רופאה, זמר - יש ילדים שהחלום שלהם ברור ואפילו מתגשם בבגרות, ויש כאלה שבכלל לא זוכרים מה רצו להיות כשהיו קטנים.

לרגל יום הילד הבינלאומי, קבלו שלושה אנשי צוות מהמחלקה לרפואה דחופה לילדים (חדר מיון ילדים) של המרכז הרפואי הלל יפה, שמספרים על הילדים שהם היו - ואיך הגיעו למקצוע שלהם היום.

בת 46, נשואה + 3 ילדים. מתגוררת בקיבוץ להבות חביבה.

בתור ילדה גדלתי בראשון לציון. אהבתי מאוד לרקוד ועד גיל 14 רקדתי בבית ספר של להקת בת דור. עם זאת, ידעתי שזה לא המקצוע שאעסוק בו בהמשך החיים. לעומת זאת, כבר מגיל 3 ידעתי שאני רוצה להיות רופאה למרות שפחדתי מאוד ממחטים. יום אחד הלכתי עם סבתי לעשות בדיקת דם במרפאה. הפחד ממחטים היה אדיר ואני התחלתי לבכות ולהשתולל שם. האחיות היו צריכות לתפוס אותי כדי לעשות לי את הבדיקה. אני זוכרת את הפנים המבוהלות של סבתי ואת תחושת הבושה שלה. כשחזרנו הביתה היא אמרה לאמי שלעולם לא תיקח אותי שוב לקופת חולים.

למה בחרת להיות רופאת ילדים דווקא במחלקה לרפואה דחופה?

את מסלול הלימודים שלי התחלתי בכלל כעתודאית לרפואת שיניים, אבל אחרי שנה הבנתי שזה לא בשבילי. התקבלתי ללימודי רפואה בטכניון במסגרת שירותי הצבאי. למרכז הרפואי הלל יפה הגעתי כמתמחה צעירה, היישר למחלקת ילדים. תחילה חשבתי להיות בכלל גינקולוגית, אך בפועל יותר נמשכתי לתחום היילודים.

אני מאוד אוהבת לעזור לילדים - להקשיב, להרגיע, לטפל ובפרט שיצאו מחדר המיון עם חוויה טובה. העובדה שבתור ילדה פחדתי ממחטים חיזקה אצלי את החשיבות בהרגעת הילד. כשמגיע אליי ילד מפוחד אני מזדהה איתו ומספרת לו שגם אני בתור ילדה מאוד חששתי. עצם ההזדהות והאמפתיה כלפי הילדים, מרגיעה אותם וגורמת להם להבין שהשד לא נורא כל כך. בסופו של דבר אתה הרופא הראשון שהילד פוגש בבית החולים, ויש בזה משהו ראשוני, "לא מעובד". מעבר לכך, העבודה במיון מאוד דינאמית ומאתגרת, משלבת תחומי רפואה שונים, ממש כמו "רופא הכפר" מהעבר שהיה צריך לתת מענה למצבי חולי שונים.

העובדה שאת רופאת ילדים במחלקה לרפואה דחופה שינתה אותך כאמא?

כשעובדים בחדר מיון נחשפים למגוון רחב של פציעות, תאונות, מחלות ועוד. אני חושבת שהמקום הזה מכניס אותך לפרופורציות, מצד אחד, לא צריך להילחץ מכל דבר. לעתים הילדים חולים ולא מרגישים טוב, אך לא צריך להילחץ ולרוץ לבית חולים. מצד שני, יש מצבים שחשוב לגלות עירנות ולא להתמהמה ולהגיע לקבל טיפול רפואי. אני חושבת שבזכות היותי רופאת ילדים אני לא נלחצת מכל דבר.

בן 45, אב לשני ילדים בני 6.5 ו 4.5. מתגורר בהוד השרון.

גדלתי ברחובות. מאז שאני זוכר את עצמי תמיד נמשכתי למקצוע הרפואה. חקרתי והתעניינתי בגוף האדם. כשהייתי בן 12 היה קמפיין למניעת תאונות דרכים עם הסלוגן "מת לחיות". החלטתי שאני רוצה להתחפש לפצוע בתאונת דרכים כדי להעלות את המודעות הציבורית. כנער התנדבתי במד"א והייתי צופה מושבע של הסדרה ER. אני חושב שמאז השתכנעתי סופית שאני רוצה להיות רופא.

למה דווקא רופא במחלקה לרפואה דחופה ילדים?
בחדר מיון, הקשר לרוב קצר, מהיר ומשמעותי. כל מי שמגיע לפתחנו נמצא במצוקה גדולה ובלחץ. אחד הדברים שאני אוהב במקצוע שלי הוא להרגיע את הילדים וההורים, לתת להם מענה מקצועי ואכפתי ולשתף אותם במצב בכל רגע נתון. המיון מאפשר לך להתמודד עם מגוון רחב של מצבים. כל ילד/ה מגיע/ה עם תלונות שונות ואתה זה שצריך לאתר ולטפל בבעיה. זה חושף אותך לתחומי רפואה שונים, כגון כירורגיה, אורתופדיה ועוד. כל מקרה מצריך ממך אבחנה וטיפול שונה מהאחר.

האם המקצוע שלך משליך עליך בחייך האישיים כאבא?

בתור רופא במחלקה לרפואה דחופה ילדים אני אבא די רגוע, לא נלחץ מכל דבר. אני מאמין שהילדים חזקים ובריאים וגם אם קורה משהו, אין צורך להתרגש. חלק גדול מתהליך הריפוי קשור לפן הנפשי ולכן אני מאמין שצריך בראש ובראשונה להרגיע את הילד וההורים כאחד. אני משתדל להסביר להם ולשתף אותם במצב. מנסה להיות ממוקד וברור כמה שאפשר כדי שהם יאפשרו לי לעבוד בצורה טובה יותר, בלי הסחות דעת.

דבר אחד אני בטוח - כל יום שאני קם בבוקר אני מרגיש שאני מגשים את החלום שלי.

בת 38, נשואה+ 2 בנות. מתגוררת ביישוב מאור במועצה אזורית מנשה.

הייתי ילדה די ביישנית, אבל עם הרבה חברים. אני זוכרת שהשתתפתי במגוון רחב של חוגים - בלט, ג'אז, כדורסל, נגינה ועוד. מאוד אהבתי לרקוד ולנגן בחלילית ואורגנית. נמשכתי מאוד לתחום הרפואה וגוף האדם. כשהתגייסתי לצבא הייתי חובשת במוצב בצפון הארץ. לאחר השחרור נסעתי לטיול ארוך וכשחזרתי התחלתי ללמוד הידרותרפיה. המשכתי ללימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה של החינוך וספרות באוניברסיטת בן גוריון. לאחר 7 שנים הרגשתי שמיציתי. בייעוץ תעסוקתי המליצו לי ללמוד סיעוד ואז הבנתי שזה באמת מה שאני רוצה לעסוק. את מקצוע הסיעוד הכרתי די מקרוב - אמי הייתה אחות מוסמכת במחלקה גריאטרית הרבה שנים.

למה בחרת לעבוד דווקא במחלקה לרפואה דחופה ילדים?

תמיד אהבתי לעבוד עם ילדים. גם בתור הידרותרפיסטית טיפלתי בעיקר בילדים. עם השנים הבנתי שאני רוצה משהו אחר. העבודה בחדר מיון מאוד דינאמית ומגוונת. יש לה קצב אחר משאר מחלקות האשפוז. כל יום שונה מקודמו ומהיום שיבוא אחריו. מעבר לכך, אתה האדם הראשון שהילד/ה נפגש/ת איתו, כך שיש לזה השפעה גדולה על המשך הטיפול שלו, הליך ההחלמה וכמובן על חווית הטיפול שיזכור לבסוף.

האם העיסוק כאחות במיון ילדים שינה אותך כאמא?

מאז שהתחלתי את עבודתי כאחות מוסמכת בחדר מיון, אני מסתכלת על דברים בצורה שונה. אתה נחשף מדי יום לפציעות ומצבי חולי שונים - קלים וקשים כאחד, וזה מכניס אותך לפרופורציה. הפכתי להיות אמא יותר רגועה מבעבר, מה גם שרכשתי המון ידע וניסיון שאני דואגת להעביר גם לסביבה הקרובה שלי- משפחה, חברים, שכנים. בעבודה, העובדה שאני אמא מאפשרת לי לגשת לילדים בצורה "טבעית" יותר- אני יודעת איך לגשת אליהם, לשוחח איתם, להרגיע. תמיד אני מדמיינת לעצמי אם זו הייתה הילדה שלי, מה היה עוזר לה באותו רגע נתון.