אני בטוחה שכולכם חשתם הקלה כשהוסרה חובת המסיכות במרחב הציבורי. כן, אחרי שנתיים של קורונה, ריחוק חברתי והגבלות, אנחנו נפטרים מהמסיכה שהפכה לסימן ההיכר של המגיפה.
כעת, אחרי שנפטרנו ממסיכת הקורונה, נכון לעשות בדק בית עם עצמנו ולהיפטר מהמסיכות האחרות בחיינו, אלו שלא נגלות לעין. אלו שאנחנו עוטים מתוך חשש שאם יכירו את כל החלקים בתוכנו - האור והחושך, עלולים לנטוש אותנו. לפני שנדבר על הסרת המסיכות - ועל התועלת שצפויה לכם מכך - בואו נתוודע אל מסיכות חיינו, אחת אחרי השנייה.
מסיכה של חוזק וחוסן - אנחנו סופרמן או סופרוומן, רצים ועושים, דוחפים את עצמינו קדימה, למרות שהגוף תכף קורס מעייפות. אנחנו נראים כבעלי שריון בלתי חדיר. הרי אין מקום לחולשות. אנחנו תמיד נחייך, נפיץ רק את מה שמראה על חוזק, חיוביות, במדיות החברתיות השונות.
מסיכה של נחמדות וריצוי - אנחנו נעימים, נחמדים, מרצים ומקריבים את רצונותינו בשביל האחר, מתוך ההנחה שרק כך יישארו איתנו. בחוץ אנחנו נחמדים, אבל בפנים אנחנו מרירים ובין אם נודה בכך או לא - יש לכך מחיר נפשי כבד.
מסיכה של כעס ולוחמנות - במקום להודות שאנחנו חשים מאוימים, מפוחדים, פגיעים וחשופים, במקום להרגיש כאב, נכעס, נילחם.
מסיכת האפתיה והניתוק - לעיתים קרובות המסיכה הזו הולכת יחד עם מסיכת הלוחמנות - כך שלא נזכור את הכאב, נתנתק ממנו, ולא נרגיש חולשה. כן אפשר לעטות מספר מסיכות בו זמנית.
הבעיה עם כל המסכיות הללו היא שכאשר אנו עוטים אותם אנחנו אף פעם לא ממלאים את משאלת לבנו - להיות אהובים, שייכים ולחוש חמלה וקבלה כפי שאנחנו. עצמאות ואותנטיות דורשים מאיתנו להשיל את המסיכות - להישאר פגיעים וחשופים, מאחר ורק כך נוכל ליהנות מחופש, חירות ועצמאות אמיתיים.
איך נוריד את המסיכות? זה יותר פשוט ממה שאתם חושבים. הנה תרגיל קל להשלת המסיכה המטאפורית: עצמו עיניים, נסו להירגע. ודאו שהגוף לא דרוך ומכווץ. קחו נשימה ונסו לזהות את החלקים שאתם אוהבים בעצמכם. קוראים לזה להתחבר. עכשיו קחו נשימה נוספת ונסו לזהות את החלקים שבכם שאתם פחות אוהבים. כשעיניכם עצומות נסו לברר מה המטרה של החלקים האלה עבורכם. האם הם מגנים עליכם ואם כן מפני מה?
לסיום, דמיינו כיצד תיראו ותרגישו ללא המסיכות. דמיינו בראשכם כיצד אתם משילים את המסיכות ומעיפים אותן לכל עבר בתחושת חופש שמחלחלת לכל איבר בגופכם. אין עוד שקר, אין עוד הסתתרות. אתם אהובים ורצויים ובעיקר עצמאים.
זו לא חוכמה להרגיש את החירות בפסח ואת העצמאות ביום העצמאות. חשוב להרגיש את התחושות האלה בגוף לאורך כל השנה. חירות היא צורך בסיסי של האדם לבטא את הרצונות והצרכים שלו, לפרש אותם כראות עיניו. בעיניי זה גם החופש לבחור ללכת אחר הלב - מקצועית ואישית.
בחודש זה, שבו אנחנו מציינים את פסח, יום הזיכרון ויום העצמאות, אני מציעה לכל אחד ואחת לעשות תהליך עצמי של חירות - זיכרון - עצמאות.
מה הרצון או הצורך שאני שואף לממש?
מה חופש הבחירה שלי? מה הדרך הנכונה לי? מהן הפעולות המחשבות הרגשות והאמונות שאני מאמץ?
אלו זיכרונות מעברי היוו שיעור עבורי? מה בריא לי ומה לא בריא לי? מה המחירים שראוי לשלם ומה נחשב עבורי למחיר כבד מדי?
אני מאחלת לכם שתחיו כל יום בחייכם מתוך תחושת חופש ועצמאות, ואל תשכחו - החופש הוא לא מוצר שמישהו מעניק לכם. זו המתנה היקרה שאתם מעניקים לעצמכם.
לאתר של רונית חיימוב זילברמן>>