לא תאמינו עד כמה מסוכנת מערכת הבריאות הציבורית בישראל

בית הקברות הפרטי של כל רופא

לבית חולים ציבורי שלושה תפקידים על פי הסדר הזה: הכשרה והדרכה, מחקר ופיתוח, וטיפול בחולים. התפקיד המרכזי של בית החולים הציבורי הוא כאמור להעביר את הרופא הצעיר, שסיים זה עתה בית ספר לרפואה, את תקופת ההתנסות, ההכשרה המעשית וצבירת הניסיון. בית החולים הציבורי הוא המקום היחיד שהרופא יכול להתנסות ולהשתפר. ובזמן ההתנסות הזה, בהכרח עושים טעויות, לעיתים קטלניות. גם אם מפקחים עליך, וגם אם עושים הכול כדי שטעויות לא יקרו - הן קורות.

אין רופא בעולם שאין לו את אותו בית קברות פרטי קטן שלו שאיתו הוא הולך לישון בלילה, אותם חולים שהוא יודע שהוא יכול היה להציל, או שבטעויותיו הביא עליהם את מותם.

גם אני נושא איתי את המתים שלי, כבר עשרות שנים. קשה לכתוב את הסיפורים הפרטיים שלי, שאני מגולל כאן בכתב בפעם הראשונה. אבל אני חושב שזה הכרחי, ובחרתי להציג לקוראים שניים מהם.

איני יודע מה היה שמה. חולה מבוגרת ששכבה במחלקה הכירורגית של בית החולים עם דימום בקיבה. באותו זמן כדי לטפל במקרים כאלה היו מכניסים לחולה זונדה לתוך הקיבה ושוטפים אותה במי קרח. אני הייתי אז באחד מימי ההתנסות הראשונים, אולי אפילו ביום הראשון; בחור צעיר מאוד, חסר ניסיון לחלוטין. הסתובבתי במחלקה עם מנהל המחלקה ופמליית הרופאים, והרופא הבכיר אמר לי: קח, תטפל בה. "מה צריך לעשות?", שאלתי, והוא אמר קצרות שעליי לשאוב מי קרח מהכלי עם הקרח ולהחליף את המים מהקיבה במי קרח. לא ארחיב בהסברים. אני, קצת המום ולא מאופס, מנסה לעשות מה שאומרים לי, בלי להבין לעומק מה אני עושה.

בשלב מסוים הזונדה כנראה נמשכה החוצה כך שמי הקרח שהזרמתי נכנסו לתוך ריאותיה של האישה המסכנה, שהייתה אז מטושטשת או מורדמת. בסוף הביקור במחלקה התברר שהחולה הלכה לעולמה: היא כנראה טבעה במי הקרח שנכנסו לריאותיה. יותר משלושים שנה שהמקרה הזה מלווה אותי ולא מרפה ממני.

המקרה השני היה כשהייתי לבדי בתורנות לילה בחדר המיון, בסוף הסטז' או בתחילת ההתמחות. בערך בשתיים או שלוש לפנות בוקר הגיע למיון אדם עם כאבים בחזה. הרופא הבכיר הלך לנמנם והחולה הגיע. ערכתי לו אק"ג ובחנתי את התרשים: הוא נראה לי תקין. שלחתי אותו לרנטגן לעשות צילום חזה. האיש הלך לרנטגן, ובכניסה למכון הלב שלו עבר הפרעת קצב והוא נפטר במקום.

בדיעבד, כשהסתכלתי על תרשים האק"ג עם הרופא הבכיר שהגיע בבהלה התברר לי שאולי אפשר היה לראות בו סימנים שהעידו על בעיות. אילו הייתי יותר מיומן היה אפשר להתחיל בטיפול, ובוודאי לא הייתי צריך לשלוח אותו לרנטגן בהליכה ולבד, ללא השגחה, ללא צוות רפואי מלווה. חוסר הניסיון שלי התברר כקטלני.

עצוב ואולי מעט מחריד לומר אבל אלה אינם מקרים יוצאי דופן. בבתי החולים הציבוריים נמצאים סטז'רים ומתמחים בתחילת דרכם, או רופאים צעירים, והם בהכרח עושים טעויות. אבל זה תפקידו של בית החולים הציבורי, כי רופאים צריכים לצבור ניסיון היכן שהוא.

אבל אם אתם יכולים, ואם אין לכם קשרים והיכרות אישית שתוציא אתכם מן הסיכונים של בית החולים הציבורי, ייתכן מאוד שתרצו ללכת לטיפול פרטי.

הבחירה ברופא משמעותית גם באספקט אחר: האמפתיה. עבור חולה שעומד להיכנס לניתוח מורכב שאולי לא יצא ממנו - לאמפתיה של הרופא שמטפל בו, לתחושת הביטחון, לקשר האישי, יש משמעות שאולי תשפיע על תוצאות הניתוח וההחלמה.

גם זו עוד סיבה לכך שאנשים רוצים לבחור רופא, דבר שכמעט שאינו ניתן לביצוע בבתי החולים הציבוריים היום, שבהם כולם עסוקים, כולם "רצים", והקשר האישי מוזז לעיתים קרובות הצידה.

חשוב להדגיש: הרפואה בבתי החולים הציבוריים בכללותה היא רפואה טובה, והחולים אינם שפני ניסיון. אבל ישנם סדרי עולם שאי אפשר לשנות, ולצד היתרונות הרבים של המערכת הציבורית יש גם חסרונות שאנו חייבים לדעת אותם ולהשלים איתם, כמו העובדה שהדרכה והכשרה נעשית רק בבית חולים ציבורי.

עד כאן דיברנו על חשיבותן של בחירת העיתוי ובחירת הרופא. גם הבחירה במרכז הרפואי, בבית החולים, משמעותית. בתי החולים אינם זהים זה לזה. בחלק יש יותר ציוד, וציוד טוב יותר, ובחלקם יש פחות. לחלקם יש יותר ניסיון בהתמודדות במחלה ספציפית, ולחלקם פחות. בחלקם יש צוות טוב, ובחלקם יש צוות טוב עוד יותר. הזכות לבחירת בית חולים נותנת לך רפואה טובה יותר, ואת זה אפשר לממש באופן מלא רק ברפואה פרטית. ועל כך יעיד סיפורו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט.

באוקטובר 2007 כינס ראש ממשלת ישראל, אהוד אולמרט, מסיבת עיתונאים. "נתגלו אצלי סימנים ראשונים לסרטן הערמונית", הודיע אולמרט לאומה, אבל הרגיע שמדובר בגידול מיקרוסקופי שניתן להסיר בקלות. ביוני 2009 טס אולמרט לניו יורק, ושם נותח במרכז רפואי פרטי.

למה הוציא אולמרט כסף רב מכיסו וטס לניו יורק, ולא ביצע את הניתוח בארץ, בחסות חוק ביטוח בריאות ממלכתי? התשובה היא: דה וינצ'י. זוהי מערכת כירורגית רובוטית שנכנסה לשימוש בתחילת שנות האלפיים, ומאפשרת ניתוחים עם מינימום התערבות.

לניתוח ערמונית יש שני סיבוכים אפשריים, שכיחים יחסית: אין אונות, ואי שליטה (בריחת שתן). כשזה קורה - אין צורך לומר שזה מאוד לא נעים. ניתוח בעזרת הרובוט טומן בחובו כמה יתרונות: אין צורך לפתוח את הבטן, ההחלמה קלה ומהירה יותר, הניתוח מדויק יותר ובעיקר: הסבירות לאותם סיבוכים נמוכה יותר. בחירת המרכז הרפואי מתבררת כבעלת משמעות רבה, לאור הנושא הפשוט של הציוד שכל מרכז מחזיק.

אבל החזקה בציוד אינה הדבר היחיד. באותו זמן כבר היה רובוט כזה בארץ, בבית החולים הדסה. אולמרט יכול היה להיות מנותח על ידי דה וינצ'י בירושלים. מדוע אם כן הוא - ולא רק הוא, אלא רבים אחרים במצבו - טס לחו"ל?

מה שהטריד את אולמרט היה אותה עקומת למידה שעסקנו בה בתחילת הפרק - והיא נכונה גם למרכז רפואי שלם. לכל טכנולוגיה מתקדמת, לכל צורת טיפול חדשה. גם אצל הרופא וגם אצל האחות ושאר הצוות הרפואי יש הבדל משמעותי ברמת המיומנות בין מועד תחילת השימוש לבין המצב שנוצר כאשר נצבר מספיק ניסיון.

בתחילת הדרך הסיכון לסיבוכים ולבעיות גבוה, מטבע הדברים, משמעותית. כך, גם אם הרופא בירושלים חזר מהתמחות והתנסות בחו"ל, הרי שאר הצוות המטפל לא צבר את הניסיון כמוהו; וגם אם הרופא עצמו אולי עשה כמה עשרות ניתוחים, הוא לא הגיע לרמת המיומנות של המנתח בניו יורק שמאחוריו כבר אלפים או אפילו עשרות אלפי ניתוחים.

הבחירה במרכז הרפואי שמחזיק טכנולוגיה חדשנית, וכבר הספיק להתנסות בה ולהתמחות בה, היא בחירה שלעיתים לא תסולא בפז.