הפרישה של סימון ביילס היא אולי ההישג הכי גדול בקריירה שלה

היא הייתה אמורה להיות הכוכבת הגדולה והבלתי מעורערת של המשחקים האולימפיים בטוקיו 2020. מלכת ההתעמלות, האתלטית אולי הכי מפורסמת בעולם, בעלת שש מדליות אולימפיות (כולל קבוצתית מכסף שקבוצתה זכתה בה אתמול). המאמי הלאומית האמריקאית וזו שעיני מליארדים נשואות היו
אליה. סימון ביילס הפכה לאגדה ומיתוס והיא רק בת עשרים וארבע. אתמול היא הגדירה את התואר שלה כספורטאית אדירה מחדש.

הפרומו לסנסציה האמיתית החל אמש עת פרשה מגמר ההתעמלות הקבוצתית, והמשיך היום כשהודיעה שפרשה גם מהתחרות האישית. מסתבר שלא לכל אדם יש תחליף ובפרישתה הותירה ביילס את מדליית הזהב הקבוצתית לנבחרת הרוסית. היא עזבה את האולם לאחר נחיתה לא מוצלחת מסוס הקפיצות בתרגיל הראשון שעשתה ושבה רק כדי לעודד את חברותיה לנבחרת כשאמרה: "זה הרגע החשוב בחייכן, התכוננתן לקראתו שנים. אתן מוכנות ואני מאמינה בכן".

לאנשי המקצוע שהתבוננו מהצד היה ברור שהדרמה האישית של ביילס גדולה ממה שהציבור רואה ומפנים. ביילס לא רק טעתה בנחיתה, היא איבדה ריכוז ועשתה שגיאה בקפיצה.

סימון ביילס היא אייקון. חלון הראווה של האולמפיאדה. זו הסיבה שהוועד האולימפי התערב מיידית תוך חשש כבד להמשך התחרות. שמועות נפוצו לכל עבר, התקשורת האמריקנית הוצפה בפייק ניוז, העם האמריקני עצר נשימתו ואז כמו כוכבת אמיתית אמרה ביילס ישירות לעולם: "אין לי פציעה פיזית. יש פגיעה בהכנה המנטלית. אני לא מסוגלת להתרכז ולבצע את העבודה. אחרי ההופעה שלי פשוט לא רציתי להמשיך יותר. לא נפצעתי. רק פציעה קלה לגאווה שלי. אני צריכה להתמקד בבריאות הנפשית שלי". היא הוסיפה ואמרה כמו מלכה אמיתית: "אנחנו חייבים להגן על הראש והגוף שלנו ולא רק לעשות את מה שהעולם רוצה שנעשה. אני חושבת שבריאות נפשית הרבה יותר רלוונטית לספורט עכשיו".

בהמשך בפוסט שהעלתה באינסטגרם, כתבה: "זה לא היה יום קל או היום הטוב ביותר שלי. אני מרגישה בכנות שהמשקל של העולם נמצא לי על הכתפיים לפעמים. אני יודעת שאני מצליחה לגרום לכך להיראות כאילו הלחץ לא משפיע עליי, אבל לעזאזל, לפעמים זה קשה. האולימפיאדה היא לא בדיחה, אבל אני שמחה שהמשפחה שלי הצליחה להיות יחד איתי באופן וירטואלי. הם הדבר הכי חשוב לי בעולם".

הבוקר כאמור הודיע איגוד ההתעמלות האמריקנית כי ביילס לא תשתתף גם בגמר הקרב רב, שיתקיים מחר. ג'ייד קארי, מתעמלת אחרת מהקבוצה של ארה"ב תחליף אותה. עדיין לא ברור האם ביילס תתייצב ליתר התחרויות האישיות שלה, שאמורות להתקיים בימים הקרובים.

"אחרי בדיקה רפואית נוספת", נכתב בהודעה שפרסמה קבוצת ההתעמלות של ארצות הברית, "סימון ביילס פרשה מתחרות הקרב רב במשחקים האולימפיים, על מנת להתרכז בבריאותה הנפשית. אנו תומכים בכל ליבנו בהחלטתה של סימון, ומריעים לאומץ ליבה, ובעובדה שהתרכזה בכשירות האישית שלה. האומץ שלה מראה, שוב, מדוע היא מודל לחיקוי לאנשים כה רבים".

סימון ביילס היא לא רק האתלטית הראשונה שביצעה תרגילי התעמלות ברמת קושי 5.8, היא גם הספורטאית הבכירה שהעזה לפתוח צוהר לנפשה בהצהירה: אני בת אנוש, לא שייכת לדור האלים. אני רגישה ופגיעה ואני לא מסוגלת לבצע את מה שאתם מצפים ממני .

חודש לפני האולמפיאדה שהיתי בארה"ב לצורכי עבודה וצפיתי בראיון טלוויזיוני עם ביילס. המנחה הסביר שהיריבה היחידה של סימון באולם ההתעמלות היא ביילס. היא מצידה דיברה על חששה "מנחיתות לא טובות". כבר אז סימנה יריבה ברזילאית כטוענת לכתר.

כיום חובה על ספורטאים אולימפיים לשלב בצוותם המקצועי גם פסיכיאטר או פסיכולוג ספורט. זוכת מדלית הכסף הישראלית, יעל ארד, דיברה על כך בפתיחות רבה. הסבירה כמה ההכנה המנטלית והעזרה הנפשית היוו גורם מכריע להצלחתה ועמידתה על פודיום המנצחים.

הלחץ בו נתונים הספורטאים הוא מטורף בעוצמתו. שנים של הכנות מתנקזות ליום אחד של תחרויות תוך ויתור על ילדות נורמטיבית, שיגרת חיים סיזיפית ורוטינית, הכוללת אימוני בוקר וערב, חדר משקולות, תרגילי גמישות, שקילות ובדיקת אחוזי שומן, שיפור טכניקות ומיקסום פוטנציאל פיזי, תוך עירוב תוכנות מחשב .תזונה מותאמת בתפריט קפדני, נסיעות לתחרויות בגיל צעיר וללא משפחה בכל העולם. הכל מתוכנן, אין מקום לספונטניות. המדליה היא חזות הכל. מי זוכר את המקום הרביעי? המשחק הוא: הכל או לא כלום - The winner takes it all.

ספורטאי חייב להיות משימתי עם רעב בלתי נגמר להצלחה, דרייבים אינסופיים, כישלון משול למוות ופרפקציוניזם עז תוך חתירה לשלמות ומושלמות. מערכת העצבים האוטונומית הסימפטטית עובדת שעות נוספות בתחושת הישרדות תמידית של fight or flight - הלחם או ברח.

היתרונות של ספורטאי העל הופכים להם לרועץ. במיוחד כאשר הם מגיעים לפסגה. אז הלחץ הוא העצום ביותר. הבדידות שם קשה מנשוא. עיני כל העולם חיכו לראות את סימון ביילס והיא לא עמדה בלחץ שהשפיע.

הפרפקציוניזם הופך לחוסר שקט בראש: מתחילות הפרעות שינה, לחץ, מחשבות טורדניות שלא נותנות מנוחה ומפריעות קשות לריכוז, קומפולסיות (טקסים אישיים) מתגברות ולא מרפות, סימפטומים פיזיים של מצוקה במערכת העיכול, נשימה ולחץ בחזה. אז מתחילות הטעויות וכדור שלג מתגלגל במדרון שממנו אין חזרה. כל טעות מעלה לחץ, ולחץ מוגבר מוליד טעויות נוספות. צריך להיות ספורטאי גדול באמת כדי לבקש קאט, פסק זמן. להודות שזה גדול עליו והוא חייב להתאפס.

אין קו מפריד בין גוף ונפש. אחד הם - מקשה אחת. אסור שיהיה קו חוצץ בין בעיות מנטליות ובעיות פיזיולוגיות. שתיהן בעיות בריאות. בעיה מנטלית היא בעיה של ירידה בנוירוטרנסמיטורים - מוליכים עיצביים (כדוגמת סרוטונין) באונה הלימבית, במערכת העצבית האוטונומית המרכזית. בעיה פיזית של חוסר איזון עקב הכנה מנטלית לא מספקת.

במקרה של סימון ביילס לא תהיה הזדמנות נוספת. היא יודעת שזוהי האולמפיאדה האחרונה שלה. לוותר על קרב רב עבורה זו אולי ההחלטה הקשה שתקבל כל חייה, אבל לא הייתה לה ברירה. כל מה שנותר זה לעמוד מהצד ולהריע לספורטאית דגולה אמיתית. להצטרף לדברי דוברות המשלחת האמריקנית ובסתר לב לקוות שאולי סינדרלה תקום ותחזור חדשה ורגועה לתחרויות המכשירים האינדיבידואלים בשבוע הבא. אחרי הכל, סינדרלות כמו סימון ביילס הן חד פעמיות.