אם לפני דור או שניים אנשים שהלכו לטיפול נפשי, דאגו להסתיר את העניין היטב, נדמה כי היום הוא זוכה ליותר לגיטימציה. כמעט בכל תכנית טלוויזיה אנחנו רגילים לראות את הדמויות הראשיות יושבות על ספת הפסיכולוג ופורקות את אשר על לבן מול המצלמה. אלא שלמרות התדמית המשופרת שלה זכו הטיפולים הנפשיים, עדיין קיים פער בין השאיפה להיות מטופל לבין החוויה שמטופלים רבים חשים בפועל, במהלך תקופת הטיפול.
אז מה גורם לנו להתאכזב או אולי להיות מופתעים דווקא לטובה מטיפול? ישנן מספר סיבות שיכולות להסביר את זה: חלק מהאנשים למשל, מגיעים לטיפול בעקבות משבר בחייהם, עליו הם אינם מצליחים להתגבר. רק כשתפקודם היומי נפגע הם מחליטים להתחיל בטיפול. כך באמצעותו, הם מבקשים להרגיש יותר טוב, ו"לחזור לעצמם". אלא שטיפול פסיכולוגי ביסודו אינו מגיע עם "תעודת אחריות". במילים פשוטות: יציאה ממשבר מצריכה הרבה יותר מ"כלים" פרקטיים או "מתכונים" ברורים של "עשה ואל תעשה".
מי שחושב לגשת לטיפול צריך להביא בחשבון שתובנה עמוקה עלולה להיות כואבת, ובדרך כלל היא גם כרוכה בשינוי. לא מדובר דווקא בחזרה אל ה"עצמי" הישן והמוכר (ואולי גם הבעייתי), אלא ב"אני המפוקח יותר" או זה שאינו חרד לגשת לתוך נבכי נפשו העמוקים, גם אם באותו רגע כל מה ש"יצא" לו מהעניין זה כאב. אין ספק שטיפול כזה הוא מעין הרפתקה, שמהלכה וסופה אינם בהכרח ידועים מראש. זהו מסע, שיעדו אינו לגמרי ברור, אם כי לעיתים אפשר להכריז על "יעדי ביניים", שגם הם לעיתים מספקים או מאפשרים שיפור.
סוג אחר של אנשים שמגיע לטיפול, הם אותם אלה המבקשים להיפטר מסימפטום מציק - בין שמדובר בחרדה או דיכאון ובין שמדובר בכפייתיות או בכל עניין אחר. בחלק מן המצבים עשויים טיפולים ממוקדים קצרים יחסית (תרופתיים, חשיבתיים או אחרים) להקל, אפילו לפתור בעיה. למעשה, רבים מהמטופלים דווקא מופתעים לגלות שטיפול קצר וממוקד שכולל מספר מפגשים עשוי לשפר את חייהם באופן ניכר. לעומת זאת, חלקם יגלו שהם זקוקים לרצף טיפולי ממושך יותר.
מטיפול דינמי ועד דימיון מודרך: 4 גישות בפסיכותרפיה>>
פער נוסף שעלול להיווצר בין החוויה של המטופל במהלך הטיפול לבין הציפייה שלו בפועל, נובע מכך שבמקרים מסוימים המטופל כלל אינו "מוכן נפשית" לגשת לטיפול. כלומר - הבחירה שלו להתחיל במסע כזה קשורה ללחץ מהסביבה שמקשה עליו להבין את הצורך האמיתי שלו בטיפול. ישנם מצבים שבהם היחיד אינו מודע כלל לקיומה של בעיה, מה שגורם לו להתנגד לטיפול, מאחר שלתפיסתו כלל לא קיימת בעיה בחייו המצריכה זאת. למעשה, למעט במקרים מסוימים שבהם קיימת סכנה של פגיעה עצמית למשל, אי אפשר לכפות טיפול על מי שאינו חפץ בכך, ולכן אין טעם לשכנע מישהו להתחיל טיפול בכוח. קשר טיפולי מצריך הסכמה ושיתוף פעולה מצד המטופל. אם לא כך הדבר - סביר להניח כי לא תהיה בו תועלת.
אחד הקשיים המשמעותיים שעשויים להתעורר במהלך הטיפול, קשורים לכך שרבים מהמטופלים מגלים עד כמה סבוכה הנפש שלנו, ושלעיתים הדרך הטיפולית ארוכה ומייגעת. חלקם נושרים מהטיפול מסיבות שונות, או עוברים למטפל/ת אחר/ת - השאר ממשיכים. כך או כך, חשוב להבין שטיפול נפשי עשוי לקחת זמן רב ולעיתים אפילו שנים.
בשורה תחתונה: אנשים נשארים בטיפול, כאשר הם מסוגלים להתמסר אליו. בין היתר, ההתמסרות לטיפול מצריכה מוכנות להודות בפגיעות, בחולשה ומובן שגם להכיר בצורך בקבלת עזרה מבחוץ. כאמור - ה"רשות" להיות חלש ולהזדקק לעזרה, היא אינה רק עניין אישי, אלא גם עניין תרבותי, ובמידה מסוימת היא אפילו יכולה להיות ביטוי לאופנה או לטרנד. למרבה השמחה, נראה כי שלפחות במובן הזה חל שיפור חברתי מסוים בשנים האחרונות.
אילנה ולנסי היא פסיכותרפיסטית בעלת ניסיון רב בתחום. לפרטים נוספים: 053-6273534
סייעה בהכנת הכתבה: מיכל הלפרין