אין ספק שאנחנו חיים עכשיו באחת התקופות המשונות ביותר בהיסטוריה המודרנית. אנחנו סגורים בבית, מתגוננים מפני דבר שאנחנו לא יכולים לראות, אבל מפחיד אותנו עד מוות. כל המסגרות שהגדירו את חיינו, נתנו להם צורה וקצב - התפוגגו. עבודה, משפחה ופנאי הם מושגים שנוזלים כעת אחד לתוך השני מאבדים את הגוון והמתאר שלהם והופכים לעיסה דביקה ונמתחת של זמן בלתי נגמר.
כן, הכל מאוד משונה בזמן האחרון. עכשיו תוסיפו לכל זה את חג הפסח. אז מה נשתנה הפסח הזה מכל הלילות (והימים)?
שבכל החגים אנו מתגנדרין
חגים, ובמיוחד פסח וראש השנה, שהם הבאנקרים של חגי ישראל, הם ההזדמנות האולטימטיבית להלביש את הילדים שלנו במיטב המחלצות שהזמנו מראש באתרים מחו"ל, שבהם רואים תמונות של ילדים מחו"ל לובשים בגדים של חו"ל. מכנסי צ'ינו, חולצות פשתן עם צווארון סיני ומוקסינים לבנים, שביום יום שלהם לובשים טרנינג עם גולגולים של כביסה וחולצה של הקפוארה. שמלות לבנות תואמות לאם ולבת, שמתלכלכות מיד עם הלבישה הראשונה שלהן בכתם שלא יורד בכביסה. בקיצור, כל הבגדים שאתם נוהגים לקנות בשביל לצלם תמונה אחת לאינסטגרם - כל אלה מיותרים השנה. ממילא לא יכולתם להזמין אותם, כי האתרים הפסיקו לשלוח, ובאופן כללי כל העולם שהוא לא הסופר יצא לחל"ת. וזה לא הפסד גדול כי גם ככה השנה לא הולכים לשומקום בליל הסדר ואין לכם על מי לעשות רושם שקרי שהילדים שלכם הם בני אדם ולא טרולים עם הפרעת אישיות וסוגרים רופפים. הלילה הזה - כולנו בפיג'מות.
שבכל הלילות אנו אוכלים שאר ירקות, והלילה הזה מרור?
חלום שלנו! את המרורים אנחנו אוכלים מהילדים שלנו כל יום, כל היום. והם, לא ממש בעניין של שאר ירקות. הם אוכלים חטיפים וממתקים ואת הראס שלנו, אבל לא ירקות. רגע, תפוצ'יפס זה ירק? לא משנה. נגיד שכן. זה בסדר, אל תרגישו רע. בכל הבתים שיש בהם ילדים הושלכו החוצה מהחלון כל עקרונות התזונה ומגבלות הסוכר בשבועות האחרונים. לפעמים אמא צריכה 5 דקות של שקט, ואם עוגייה בגודל של הראש שלך זה מה שנחוץ כדי שזה יקרה, מתוקי, אז שיהיה לך בתאבון ולבריאות.
שבכל הלילות אנו שותים 4 כוסות יין
ולפעמים גם יותר. וברוב הימים אנחנו מתחילים בצהריים.
שבכל הימים אנו מסובין יותר מדי פעמים
עשרות שנים שהאנושות חיה תחת ההנחה ששלוש ארוחות ביום זה מספיק. מה זה מספיק? ביחס לתקופות קדומות, שלוש ארוחות זה ממש מעל הראש. והנה עכשיו אנחנו מגלים ומגלות שיש משהו כמו 8 ארוחות ביום. הילדים שלנו כל הזמן רעבים. הם כל הזמן רוצים "משהו" לאכול. המשהו הזה הוא מאוד אמורפי וקשה להגדרה וכמה שלא ינסה ההורה, הוא לא יצליח לגלות מה זה ה"משהו" הזה שהילד שלו רוצה לאכול. הוא יציע אינספור אפשרויות שייפסלו על הסף ואז - אאוריקה - הילד יגיד שהוא יודע בדיוק מה הוא רוצה, וההורה יכין אותו. ואז הילד לא יאכל אותו, ויקח חטיף. הסוף.
שבכל הלילות אנו מגבילין מסכין
זוכרים שפעם היינו מגבילים את הילדים לשעה של טלוויזיה ביום והיינו אומרים להם לבחור משהו אחד לצפות בו? חחחחחחח היו זמנים... אה? חסרה על הימים. אין גנים, אין בתי ספר, אין צהרונים, אין חוגים, אין חברים, אין סבא וסבתא. הטלוויזיה היא סבתא שלכם עכשיו, ילדים. לכו לישון אצלה, נדבר מחר.
