משוגעים, תיכנסו מהר הביתה: יומנו של מבודד קורונה

בווידאו: הישראלים ששוחררו מבידוד שבים מיפן

בידוד. איזו מילה מוזרה. מי חשב שהודעה אחת של ראש הממשלה תשנה את החיים לי ולעוד אלפים, ואחריה יגיעו עדכונים מדאיגים ועוד הודעות ועוד בידודים.

זה היה שבוע וחצי של סטטיות שהיא בעצם טלטלה אחת גדולה. להיות בבית, לראות את העולם שבחוץ רוחש, רוגש ובעיקר קורס. אנחנו חיים בעידן מופלא, כזה שידברו עליו עוד הרבה, הרבה שנים - ושום דבר כבר לא יהיה כשהיה.

16:30: בעוד כמה דקות אצא לחיפה. משחק טוב יש הערב, מכבי חיפה נגד הפועל באר שבע, רבע גמר גביע המדינה.

16:37: צעקות מהמסדרון: "רוזנטל, תיכנס לבידוד". האמת, חשבתי בהתחלה שמסתלבטים, עד שאנשים התחילו לבוא אלי לחדר כשהם מכסים את הפנים עם החולצות שלהם. מסתבר שראש הממשלה הורה לכל מי שראה מטוס בשבועיים האחרונים להיכנס הביתה ולא לצאת. האפוקליפסה רשמית כבר כאן.

אי שם אחרי 17:00: דקות ראשונות בבידוד של שמונה ימים, השלמה רטרואקטיבית ל-14 ימים לחזרה ממדריד. בטלוויזיה ערד ניר צועק על כל מיני אנשים. ככה זה יהיה מעכשיו, אצטרך לשמוע את ערד ניר צועק על אנשים וחפצים? אני חושב שכבר עדיף קורונה.

שעות הערב: מתחילים להסתגל ולעכל את המצב החדש ועושים משלוח אונליין מהסופר. 6 שנים לא עשיתי משלוח אונליין, אוהב למשש את הסחורה לפני שאני קונה אותה. רגע, תמחקו את המשפט האחרון, מעדיף בידוד מלהיות באותו תא עם הארווי ויינשטיין.

20:00: ההורים באים לקחת את הכלבה. כמה מוזר להיות בבית בלי הכלבה. החתולה לגמרי נהנית מהמצב, אגב.

21:00: פתאום נזכרנו שהמחשב של אשתי, זה שפעילות הסטרימינג נעשית בעיקר ממנו, מקולקל. בפרק "Time Enough at Last" ב"אזור הדמדומים" רוצה פקיד בנק לקרוא ספרים אבל הסביבה מונעת ממנו. אחרי שנשאר האדם היחיד בעולם בעקבות פיצוץ אדיר שהתרחש, הוא מגלה ספרייה עם המון ספרים שיפרנסו אותו לשנים הבאות. מדושן מעונג הוא מתחיל לקרוא ואז... נשברים לו המשקפיים. הוא מקונן "But it's not fair, I have time now". אז אנחנו והמחשב זה בדיוק זה. It's not fair, we have time now.

8:30: עבודה מהבית. זה הזמן לפתוח מחשב. אומרים שכדי לשמור על פוקוס, גם כשעובדים מהבית צריך להתלבש בבגדי עבודה. אז עשיתי את זה. מה אגיד לכם? לא נראה לי שזה משנה יותר מדי.

12:00: קיבלתי המון הודעות עד עכשיו. מפתיע כמה שהחמלה של אנשים גדלה כשהם שומעים שאתה בבידוד. באופן כללי, הם פשוט בטוחים שאתה חולה ושאם רק תעז לצאת מהבידוד תדביק את האנושות, רעיון מעניין בפני עצמו.

13:00: בת הזוג מתחילה לנקות, לבשל ולעשות כל מיני עבודות לשיפור איכות החיים.

14:00: השליח מגיע עם המצרכים. "אנחנו בבידוד, תניח בחוץ", צועקת אשתי מעבר לדלת, פותחת לרגע וזורקת במהירות שטר של 20 שקל בעוד הוא מתרחק כאילו זה עתה הושלך לעברו רימון יד. לקח את הטיפ ואני חושב איך אקט שנראה מהצד כל כך משפיל הפך לנורמה ב-2020. בקרוב הרבה דברים מוזרים יהפכו פה לחלק מסדר היום.

15:00: קורא כתבות על ילדים, איך מעסיקים אותם בבידוד וכאלה. נדמה שוב שההחלטה להיות אל-הורי היא הטובה שעשיתי בחיי.

20:00: יום העבודה המתיש הזה מסתיים. מה אגיד לכם? פעם היה לי חלום לעבוד מהבית. עכשיו אני מבין למה המציאו את WeWork.

22:00: כחובב ספורט מושבע התמכרתי לדירוגי קורונה. אנחנו במקום ה-33 בעולם.

11:00: לפני כמה דקות קמתי. שישי הוא יום מתעתע, הוא אמור להיות רגוע אבל אתה בדרך כלל לא רוצה להחמיץ אף רגע ממנו. בין סידורים לקניות להכנות להתארח אצל ההורים, אתה תמיד עסוק. לא הפעם, לא היום. I have time now.

12:00: קורא שבאוסטרליה חסרים ניירות טואלט ומבין: איזו טעות זו הייתה לא להזמין אתמול במשלוח נייר טואלט. תוהה אם לעשות הסבת מקצוע ולהתחיל למכור בידה.

14:00: ריח מהביל של מרק עוף באוויר שמתחלף בניחוח עוגיות שמנות במיוחד. האישה לא מפסיקה להכין אוכל. להערכתי נצא מפה עם 7-8 קילו יותר אחרי השבוע פלוס הזה.

17:00: גילו שנוסע שטס למדריד ב-27 בפברואר חלה בקורונה. אנחנו חזרנו ממדריד ב-27 בפברואר, טיסה אחרת אמנם, אבל עדיין - היינו שם בערך בזמן חופף. בקרוב כנראה נמות.

22:00: מחפש מה לראות בטלוויזיה. בחיי שאין שום דבר מעניין. ומחר אין כדורגל.

11:00: בדיקה נוספת של דירוג הקורונה העולמי. ירדנו למקום ה-35, הרשות הפלסטינית עקפה אותנו. ביבי הביתה!

12:00: הפנמה סופית לכך שאין כדורגל. יש רק דבר אחד מדכא יותר משבת שאין בה כדורגל: שבת שהכדורגל שתוכנן להיות בה בוטל.

14:00: חושב כמה מסוכן להיות בחוץ עכשיו. מדמיין שוטרים מוסווים ושכנים שמלשינים. מעלה בדמיון ימים אפלים יותר בהיסטוריה, שבהם היה מסוכן להסתובב בחוץ כיהודי. ומה אם מישהו ידווח עלי, אפילו שלא יצאתי מהבית? בדמיוני עולה דפיקה בדלת, שני שוטרים נוקשים שאוחזים בי, מעלים אותי לניידת ושולחים אותי למקום הנורא מכל שממנו לא חוזרים - מסעדה טבעונית.

16:30: שנ"צ.

19:30: חבר שגם הוא נמצא בבידוד מספר שרק היום גילה שבשבוע הקרוב יש לילדים שלו חופש בגלל פורים והוא יהיה איתם בבית, שלושה במספר. איך אמר דוברו של נתניהו יונתן אוריך? "הודו לשם כי טוב".

21:15: חתונה ממבט ראשון. מחכה לרגע שבו רוני תדפוק סטירה לנועם. והרגע הזה קרוב.

23:59: רגע לפני כניסת היום החדש, פתאום נראה לי מוזר שאשכרה יש אנשים בחוץ. שלא כולם, כמוני, כבר כמעט ארבעה ימים שלמים בין ארבעה קירות. איך שהפרספקטיבה משתנה.

08:30: זוכרים את ההערה ההיא על להיות בבית בבגדי עבודה? אז כבר לא.

09:00: שמעתי שפורים השבוע. עוד יתרון מופלא בהסתגרות בבית.

10:30: פתאום חשבתי על זה שאין לי חתונות או הלוויות ללכת אליהן. "אני בבידוד" - היש תירוץ התחמקות מופלא מזה?

11:30: ועוד מחשבה: מחמישי עד היום לא הוצאתי שקל. שקל! איזו תוכנית חיסכון מופלאה הבידוד הזה. עוד קצת ואני קונה כרטיס טיסה לאיטליה.

14:00: מכבי תל אביב מנסה לארח את באסקוניה בארץ בכל זאת. מניח שנתניהו שוב דיבר עם ראש הממשלה שמעון מזרחי.

16:00: בת הזוג ממשיכה לבשל ולאפות, לאפות ולבשל. מה הטעם לשרוד קורונה אם בסוף מתים מסוכרת?

18:00: עודד בן עמי על המסך שלי, אבל הפעם בלי ערד ניר. התחושה מוזרה.

19:10: ראש הממשלה אומר שאולי יוחלט שכל מי שחוזר מחו"ל ייכנס לבידוד, אבל אני לקחתי משפט אחר: "אנשים יכולים לצאת לחצרות ומרחבים שבהם הם לא מסכנים אנשים אחרים". אם זה אכן קורה - אמריקה.

22:00: בטיס-ריאל מדריד בערוץ ONE. חשיבות אמיתית למשחק: קרב אליפות בספרד, לא רע. חשיבות בעיניי למשחק בגלל הבצורת הספורטיבית והאווירה המתה מסביב: גמר מונדיאל + גמר 100 מטר באולימפיאדה.

10:00: זהו, התמכרתי סופית לעדכוני מסלול החולים של משרד הבריאות. זה ממש מגניב. חיש קל אגלה שאני לא היחיד.

11:00: מזפזפ בטלוויזיה. תוכנית בישול של רותי רוסו. אני חושב שבקרוב אתאבד.

16:30: הנסדאק נופל. הכלכלן נאסים טאלב קרא בעבר לתופעה בלתי צפויה שמטלטלת את השווקים "ברבור שחור". זה לא ברבור שחור, זה ברבור שחור על סטרואידים.

18:30: ריק אחד גדול. זה הזמן לשנ"צ מאוחר.

20:00: התעוררתי וגיליתי שסגרו את כל המדינה. מעניין.

20:15: מכבי חיפה - הפועל באר שבע, רבע גמר גביע המדינה מול יציעים ריקים. מצד אחד, מוזר כשמשחקים מול יציעים ריקים. מצד שני, חושב על כל החניה הפנויה ליד האצטדיון. למה דווקא עכשיו בידוד?

09:00: מוזיקה בוקעת בקול מהרחוב. וואו, פורים היום.

17:00: עוד מהדורת טרום-חדשות גורמת למחשבה לשקוע: אנחנו אשכרה חלק מהיסטוריה. היסטוריה שידברו עליה ב-20, 30 ו-50 השנים הקרובות. מספר החולים עולה, מערכות בריאות קורסות, באיטליה לא מסתובבים ברחובות, אפילו הסכסוך הישראלי-פלסטיני נרגע. ביום רגיל אפשר להתעמת על הגדר, אבל עכשיו יש קורונה, זה כבר מסוכן מדי.

19:00: ההורים של האישה הביאו חבילה של נייר טואלט. We're saved, we're saved!

21:00: דירוג הקורונה העולמי: עלינו למקום ה-28. עוד קצת ונהיה במונדיאל.

10:00: חבר מספר שאבא בגן של הילדה שלו נמצא עם קורונה, הוא צריך להיכנס לבידוד לשישה ימים. ההבדל: אנחנו שתי נפשות, הוא נשוי + 3. אוי, החיים שלי נראים יפים כל כך פתאום.

11:00: ההורים של אשתי, נשמות שכאלה, מביאים עוד נייר טואלט. מבחינתי אפשר להישאר בבידוד.

19:00: הבום הגדול: אין הצגות, משחקי כדורגל ללא קהל, אין אירועים. מתי כבר יודיעו שכולנו צריכים להישאר בבית לתמיד?

22:00: ליגת האלופות, ליברפול נגד אתלטיקו מדריד. הם אשכרה משחקים עם קהל? כמה מוזר זה לראות כדורגל עם קהל פתאום.

23:00: מגלים ששחקן יובנטוס חלה בקורונה. באמת היה חכם לשחק בליברפול, עם אלפי ספרדים ביציע, עם קהל.

00:00: עלינו למקום ה-26 בדירוג הקורונה העולמי. איזה כבוד.

09:00: מתעורר לבשורה שטום הנקס ורעייתו חלו בקורונה וגם שחקן ה-NBA רודי גובר. זהו, שום דבר שהכרנו כבר לא יהיה אותו דבר. מישהו עושה ניסויים במין האנושי.

10:00: מחר אני יוצא מהבידוד. לתחושתי לא יעבור עוד הרבה זמן בטרם אשוב אליו.

20:00: מערכת החינוך נסגרת. ילדים, שלא תחשבו לשחק לי כדורגל מתחת לחלון.

23:59: תכף מתחלפת היממה ואני אהיה אדם חופשי.

דוד רוזנטל הוא עורך וואלה! ספורט