פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הספר שיתן לכם הצצה לצדדים שלא הכרתם של פונדקאות

      אנחנו מדברים די הרבה על פונדקאות, אבל לא הרבה אנשים יודעים איך מרגיש התהליך המורכב הזה למשפחה שמחכה לילד. אז אודליה אלטמן-שטרן החליטה לכתוב על זה את הספר "שלי מהבטן". הנה הצצה לפרק מתוכו

      אודליה אלטמן שלי מהבטן (אתר רשמי)
      פספסנו את הלידה בחצי שעה. לידה. כריכת "שלי מהבטן"

      החיסרון בלידה באמצעות אם פונדקאית הוא שאתם עלולים לפספס את הלידה. זה בדיוק מה שקרה לנו. פספסנו את הלידה בחצי שעה.

      הגענו לארצות הברית שבועיים לפני הלידה, כדי שיהיה לי עוד קצת זמן איכות עם ההורים, וכדי לסיים את הביורוקרטיה הנדרשת. היינו בקשר טלפוני יומיומי עם הפונדקאית, כדי לברר מתי היא חושבת שתלד. היא כל הזמן אמרה לנו שיש עוד זמן. כיוון שהיא כבר ילדה ארבע פעמים בעבר, סמכנו לחלוטין על שיקול דעתה.

      וככה, כשאנחנו מצויים אמנם על אדמת ארצות הברית, אבל מרוחקים אלפי קילומטרים מהפונדקאית, קיבלנו ממנה פתאום טלפון ש"ירדו לה המים". אמא הסבירה לי בהמשך שהכוונה אינה להורדת המים בשירותים.

      מיד נכנסנו לאוטו השכור, אחרי האריזה הכי מהירה בהיסטוריה של המין האנושי, ובטח של המין הנשי, ונהגנו יותר מאלף קילומטר, כשמדי פעם אמא ואבא התחלפו ביניהם ליד ההגה, ומי שהיה קודם הנהג הפך להיות היועץ, הנווט והפרשן. כל הדרך דיברנו בינינו בהתרגשות איך נקרא לתולעת, ולמי היא תהיה דומה. אמא ואבא לא רבו ביניהם אפילו פעם אחת.

      כשאמא נהגה, מדי פעם אבא נרדם, אבל עד מהרה היה מתעורר, כשהג'י-פי-אס הסגיר את אמא ואנפף: "עברתם את המהירות המותרת". ג'י-פי-אס אלה כנראה ראשי התיבות של גיס חמישי. אמא לא רגילה להשתמש בג'י-פי-אס, כי כשנוסעים בעיקר בתוך תל אביב, כמוה, צריך ג'י-פי-אס באוטו בערך כמו שצריך גלגל חמישי בעגלה.

      את הלידה עצמה אמנם החמצנו, אבל מיד אחריה קיבלנו את התינוקת, עם כל הג'יפה שנראית כמו קצף סבון שהיתה עוד מרוחה עליה, ואמא עשתה לה את המקלחת הראשונה, חפיף כזה עם ספוג. לי לא נתנו להיכנס לחדר התינוקות, אבל הורשיתי להסתכל דרך חלון במסדרון. זה היה באמת מרתק מאוד למשך כמה דקות, אבל אחריהן נמאס לי לראות איך אמא מנקה לתולעת את האוזניים והנחיריים, שזה לא שונה בהרבה מהאמבטיה שאנחנו עושים מדי שבוע לחתול, אז הלכתי לשחק במשחקי וידיאו בחדר ההמתנה.

      מה כבר מעניין בתינוקת שרק נולדה? התינוקות האנושיים, כך נדמה לי, הם הכי קוואזימודו, הכי חסרי ישע וחסרי אונים מכל התינוקות בטבע. הם לא רואים, לא הולכים, הם אפילו לא מסוגלים להילפת אל אמא שלהם בעצמם, כמו גור של גורילה. חייבים להחזיק אותם כל הזמן, ואז הידיים שלנו לא חופשיות, ואי אפשר לעשות כלום. תינוק הוא מיותר בערך כמו זנב לבני אדם, ואולי זנב אפילו עדיף, כי הוא לא מפריע לישון ולא דורש כל הזמן צומי.

      לתינוקת החדשה שהבאנו מארצות הברית יש אף בדיוק כמו של אמא. קטן, סולד ודקיק. אבל זה לא אומר כלום. לפעמים זה שלאמא ולבת יש אותו אף, רק אומר שהן הלכו לאותו מנתח פלסטי. חוץ מהאף היא דומה לי כמו שתי טיפות מים, שלכל אחת מהן יש פיפי אחר.

      אני אוהב לקרוא לה "האחות הקטנה", גם כי זה כמו "האח הגדול", אבל להפך, וגם מפני שעדיין לא התרגלתי לשם המוזר שלה. לאחות הקטנה בחרנו במהלך נסיעת אלף הקילומטרים לקרוא בשם "אריה".

      "אריה" זה קטע שירה באופרה. זאת על כל פנים הגרסה הרשמית שלנו, שנמסרת למי שמתעניין. די מתקבל על הדעת ששם מוזיקלי כזה יינתן לנכדתה של פסנתרנית כלת פרס רובינשטיין (אמא של אמא). הרוצה לשקר ירחיק עדותו. לאמיתו של דבר קראנו לאריה ככה על שם בית מלון ששהינו בו בלאס וגאס כשטסנו כדי "ליצור" את התולעת במבחנה. אבל אל תגלו לאף אחד. לא נעים.

      אריה נולדה בדיוק ארבעה ימים אחרי יום ההולדת של אמא, וגם אני נולדתי בדיוק ארבעה ימים אחרי יום ההולדת של אבא. זה כנראה היה כתוב בכוכבים שנהיה כולנו משפחה אחת. אז שתי הבנות חוגגות יחד באותו שבוע, ושני הבנים חוגגים יחד באותו שבוע. אכן משפחה סימטרית!

      במהלך הטיסה חזרה היתה סערה רצינית. המטוס התנדנד כמו מתקן בלונה פארק. לא ישבנו כולנו יחד, כי הפעם הכרטיסים לא הוזמנו מראש, שהרי לא יכולנו לדעת בוודאות מתי ירדו המים לא בשירותים והתולעת תצא.

      אבא, שישב רחוק מאיתנו, ישן כמו מלאך, עם כיסוי עיניים ואטמי אוזניים. אני צפיתי כל הלילה בסרטים, עם אוזניות על הראש, ואמא לא עצמה עין. היא חששה שהבכי של התינוקת חלש מדי, והיא עלולה שלא להתעורר ממנו.

      בכל פעם שהדליקו את השלטים המורים על הידוק החגורות, מה שקרה לעתים תכופות בגלל הסערה, הדיילות הורו לאמא להוציא את התינוקת מהעריסה ולהחזיק אותה בזרועותיה. התינוקת מצדה עשתה קקי כל חצי שעה והדיפה ריחות איומים ונוראים, בכתה בקול לא שקט בכלל, ובגדול מיררה לאמא את החיים. מבחינת אמא זה לא היה לילה גדול בתולדות השינה.

      מבאס להחליף לתינוקת חיתול בשירותים של מטוס, כשכולם סביבך מעקמים את האף, מסיבות טובות, ובנך הבכור ובעלך עושים את עצמם כאילו שהם לא מכירים אותך.

      סוכם אפוא בין ההורים, ונחתם בלחיצת יד חגיגית, שמאותו לילה נוראי של הטיסה חזרה ארצה, אבא יחליף לקטנה חיתולים במשך חודשיים רצופים, כדי להשוות את התוצאה.

      שלי מהבטן מאת אודליה אלטמן-שטרן יצא לאור בהוצאת תכלת