פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לאור המצב הביטחוני: 5 שאלות שמטרידות הורים, והתשובות עליהן

      לא קל להיות תושב הדרום בימים אלה, וקשה אפילו יותר להיות הורה תושב הדרום. כדי לנסות לעזור, אספנו מספר שאלות שלכם ההורים על ההתמודדות עם המצב הביטחוני. יש לכם שאלות נוספות? אתם מוזמנים לשלוח אותן אלינו

      הריסות מפגיעת רקטה באשקלון, 13 בנובמבר 2018 (רויטרס)
      הבית שנפגע אתמול באשקלון (צילום: רויטרס)

      הילד שלי בן ה-7 לא מוכן לצאת מהממ"ד גם כשאין צבע אדום ונמנע אפילו מלצאת לשירותים. אני אמנם מבינה את הלחץ שלו, אך עדיין כועסת עליו, הוא לדעתי מגזים. איך אפשר לשכנע אותו לא לשבת כל היום במרחב המוגן?

      לפעמים, כדי להרוויח משהו בהמשך, אנחנו צריכים לוותר על משהו בהווה. דווקא כשאנו מרפים, הדברים קורים. ככל שנתחנן מולו שיצא מהמרחב המוגן, הוא עלול רק להתבצר בעמדתו והסיבות לכך מגוונות - לא מבינים אותו, לא נותנים לו מקום לפחד וכדומה. אני מציעה שלא למהר לקחת לו את הקושי, לתת לגיטימציה לתחושותיו ולנרמל אותן. במקום שירגיש פחד, הוא ירגיש אחראי ובעל שיקול דעת. למשל: "אני מבינה שמרגיש לך לא בטוח מחוץ לממ"ד, וזה נפלא בעיני שמצאת את הדרך שהכי מרגיעה אותך - להישאר במרחב המוגן, לקרוא, לצייר לצפות בטלוויזיה ולשחק. אני סומכת עליך שכשתרגיש שמתאים לך אז תצא אלינו, אנחנו כאן". וזהו, להרפות. להניח לו לצאת בדרכו שלו, בזמן שלו ובקצב המיוחד לו.

      הגיוני שהילד יחוש ירידה בתאבון בעקבות המצב הביטחוני? מתי זה נהיה מסוכן?

      אנו ערים לתגובות גופניות מגוונות במצב של לחץ - זיעה קרה, דופק מואץ, שינה לא רציפה, מצבי רוח משתנים וגם ירידה בתאבון. כמו מבוגרים, גם ילדים מגיבים למצב דרך הגוף. עדיף להציע לבנך ארוחות יחד עם כל בני הבית, ולהניח לו אם הוא אינו מעוניין לרוקן את הצלחת. עדיף להתעסק בנושא האוכל כמה שפחות. אפשר לומר לו: "אני רואה שאתה לא רעב כרגע, כשתהיה רעב אתה יכול לגשת לאכול". ולהרפות. חשוב לשמור על שתיה, אפשר להכין ביחד תה קר/ חם לכל בני הבית, קנקן מיץ טבעי סחוט, להפוך את זה למשהו חוויתי עבור כולם. בעיקר מומלץ להימנע ממאבקי כוח סביב נושא האוכל, בפרט בימים אלו כשיש התמודדויות רבות ומורכבות. ייתכן שזו אינה העת "לחנך" אלא בעיקר להיות שם עבור כל אחד במינון הנכון לו.

      ילדה עצובה מחזיקה בידיים של אחיותיה (ShutterStock)
      ייתכן שזו אינה העת "לחנך". ילדה עצובה (צילום: shutterstock)

      בכל 'צבע אדום' הבכור בן ה-10 כל כך לחוץ שהיא מכניס לפאניקה את האחים הקטנים שלו בני 6 ו-2. אני מסביר לו שאין לו מה לדאוג ושהוא מלחיץ את כולם אבל זה לא עוזר

      אכן מדובר במצב מלחיץ. אזעקות, נפילות, חשיפה מוגברת לאקטואליה. בנך הבכור "יודע" ו-"מודע" למשהו שאחיו הקטנים ערים לו פחות - למשמעות, לסכנות הממשיות, רגישות לתגובות הסביבה וכדומה. מכאן שסביר שיהיה בדרגת לחץ שונה משל אחיו הקטנים. נדמה כי בעת הזאת בה בנך מתקשה להכיל את עצמו בשל המצב המתוח, לבקש ממנו "לשמש דוגמה" או "ללמוד מאחיו הקטנים" עלול לתסכל אותו יותר. אני מציעה - להיות איתו. לומר לו שאתם מבינים את החשש שלו. להודות שגם אתם חוששים ולשאול מה יכול להקל עליו. אולי להתחבק תוך כדי, אולי לזמזם שיר, אולי לתת יד וללחוץ אותה כשהוא מפחד ולהרפות כשהפחד מתגבר, התנהלות כזו עשויה לתת תחושה של "שליטה במצב". השתדלו, עד כמה שאפשר לצמצם השוואות בינו לבין אחיו הן בתגובות של כל אחד והן באופן ההתמודדות.

      אנחנו גרים בנגב והילדים שלנו בני 4 ו-11 בפאניקה. בן הזוג שלי מעדיף לשדר להם שהכל כרגיל ולא להיכנס למרחב המוגן. אני חושבת שזה מלחיץ את הילדים עוד יותר. מה לעשות?

      מאחורי המחשבה "לשדר עסקים כרגיל" עומד רצון עז של אבי ילדייך להעביר להם מסר "חמודים שלי הכל יהיה בסדר, תסמכו עליי, הנה תראו אני לא נלחץ". המחשבה כשלעצמה מאוד נכונה - ילד שחש שההורה שלו בטוח וסומך על עצמו, עשוי בהחלט להירגע. יחד עם זאת, חשוב לא פחות להקפיד על ה-"איך". ילד יכול לפרש התנהגות כזו כשאננות מצד ההורה, או חוסר אכפתיות. וכתגובה - יגבר הלחץ, הוא ידאג בשביל שניהם, גם בשביל ההורה וגם בשביל עצמו. לעיתים לתחושה זו ילוו התנהגויות נוספות כמו הקאות, כאבי בטן, רעד ועוד. אני מציעה לחבר בין הרצון לשדר שליטה במצב ובין הקשבה וביצוע הוראות פיקוד העורף. להיכנס לממ"ד, ושם לשדר את אותה תחושה חשובה של "תסמכו עליי".

      חיבוק (ShutterStock)
      מותר לילדים שלכם לראות אתכם עצובים או מותשים. ילד מחבק את אמו (צילום: shutterstock)

      אני מותשת ושומעת כל הזמן שצריך לשמור על קור רוח. גם ככה המצב קשה. איך אפשר לשמור על קור רוח כל הזמן?

      אמא יקרה, תפקיד כה מורכב יש לנו, וללא ספק זה מעייף. תוסיפי לכך את המתח, הלחץ, החשש האובייקטיבי והנה לנו תמונה הרחוקה מלהיתפס כקרת רוח. אני לא בטוחה כי ניתן לשמור על קור רוח 100 אחוז מהזמן, ועוד יותר האם זה נחוץ? אני חושבת על ילד שחווה את הוריו רק רגועים ורק בשליטה, האם זה יותר מרגיע? אולי הוא חושב לעצמו "לשם אני לא יכול להגיע, אז אולי אוותר?" אני רואה בשילוב של מגוון תגובות - מתנה. כך ההורה מהווה דוגמה עבור הילד לקשת רחבה של תגובות - לחץ, שמחה, צחוק, חשש. ספרי לילדייך על תחושותייך, על החששות, הקושי לצד האופטימיות והאמונה כי נצמח מהמשבר הזה, הן כמשפחה והן כל אחד מאיתנו באופן אישי.

      יש לכם שאלות נוספות? לחצו כאן כדי לשלוח אותן אלינו

      רוית גוטמן היא מנחת הורים בכירה ומורה במדרשה של מכון אדלר