"הומור פלוצים" הוא מושג שהוטבע לאורך השנים כדי לתאר בדיחות מהסוג הנחות ביותר. הרי מה יכול להיות מצחיק יותר מפיפי-קקה? כולם יושבים בשירותים ושומעים את הקולות שהם מנפקים, מקווים שאיש מלבדם לא ישמע אותם - הנה במה ראויה לחלוק את הסיטואציה. הרי נפיחות והפרשות הן דבר מגעיל, מפדח ומדכא תיאבון שאסור לדבר עליו בשום סיטואציה אחרת, אז הנה לכם מקום מפלט (סטגדיש).
אז בואו נדבר רגע ברצינות על צואה והפרשות, כי האמת היא שהקקי שלכם הוא נושא לשיחה רצינית. לא "הפרשות מעיים" ולא "ריקון קיבה" - הקקי, החרא והנודים שלכם. תאהבו את זה או לא, אם זו שפת היומיום שלכם, במילים הללו תצטרכו לקרוא עליה גם בספרות המקצועית. היי, לא אני קבעתי את הסטנדרט, זו מרי רואץ', שעורכת איתנו מסע ארוך, מפרה ומסריח בספרה הנפלא "שלוק - מסע אל תוך מערכת העיכול".
אם כולנו חולקים את אותה חוויה של מלאות והתרוקנות, מדוע, בעצם, כל כך קשה לנו לדבר על זה? בספר הזה, שבו רואץ' ראיינה עשרות אנשים ותקפה את מערכת העיכול מכל כיוון אפשרי, היא מסבירה שהטאבו הוסר מהרבה נושאים בחברה המודרנית - ההפרשות שלנו הן לא אחד מהם. דוגמנים וידוענים מפרסמים קונדומים ותרופות נגד אין-אונות, אבל אף אחד לא מעז להראות את פרצופו בפרסומות לטיפולים בעצירות או במעי רגיז. לכן, רואץ' החליטה לדבר על זה בעצמה, בלי עכבות ובלי מעצורים.
מה תקבלו ב"שלוק"?
הרבה מידע - כזה שרציתם, שלא רציתם או שלא חלמתם שמישהו יחלוק אתכם אי פעם. למשל, האם ידעתם שאלוויס פרסלי נהג לרדת מהבמה ולהחליף בגדים בגלל תאונות עיכול? הוא קיבל חומרים משלשלים כדי להקל על העצירות הכרונית (שהובילה לבסוף למותו בשירותים), ואלה לעתים בגדו בו על הבמה. האם העליתם בדעתכם שנפיחות של נשים מסריחות יותר מאלה של גברים (אבל מה שלא עושה האיכות עושה הכמות, וכאן הגברים סוגרים את הפער)? הקפה היקר בעולם מיוצר לאחר שעבר במעיים של חתול, את זה אתם יודעים? ואם אתם אסירים או שמתכוונים להיות כאלה, דעו שיש דרכים להפוך את פי הטבעת שלכם ל"ארנק כלא" ולאחסן בו לא מעט דברים.
נשמע דוחה? עוד לא ראיתם כלום. רואץ' מספרת על ניסויים בבני אדם ובחיות, שכללו החדרת מזון למערכת העיכול שלא דרך הפה, על פליטת צואה הפוכה אצל אנשים מסוימים דווקא כן דרך הפה (בלעחס) ועוד ועוד. וככל שהיא מתקדמת, אתם כקוראים תמצאו את עצמכם מהופנטים לא פחות מנגעלים. מדוע? כי אחרי הכול, מדובר בעובדות מדעיות, ועובדות מדעיות בקשר למערכת העיכול חשובות ומעניינות את כולנו. כמעט כל אחד יגלה ב"שלוק" משהו שנוגע אליו, בנושאים שהיו עד כה אסורים לדיון אפילו בשיחות סלון עם בן/בת הזוג.
כבר בפתיחה לוקחת אותנו רואץ' למסע מרתק ופוער עיניים אחרי המזון של חיות המחמד שלנו, מספרת לנו מדוע הכלב או החתול לא נוגעים במה שאנחנו מנחשים שיהיה עבורם מעדן מלכים, ומשם בוחנת מיתוסים אחרים, כמו זה הטוען כי לעיסה איטית בריאה יותר, האם הנביא יונה באמת יכול היה לשרוד בבטן הלוויתן ובאיזו רמה נפיחות מרעילות אתכם.
יש משהו חוטא בתרגום של הטייטל המקורי "Gulp" ל"שלוק". שתיהן אמנם מילים אונומטופאיות המתעדות תהליך עיכול, אבל בעוד שלוק הוא סלנג עם משמעות סחבקית-חיובית ("אחי, תביא שלוק מהקולה"), Gulp הוא ביטוי לליחה היורדת בגרון בתגובה של גועל. למרבה השמחה, זהו המקום היחיד שהולך לאיבוד, משום שהתרגום של עתליה זילבר פנטסטי ומאפשר לנו לעכל היטב את החוויה שביקשה רואץ' להעביר. חוויה כל כך טובה, שהיא גרמה לי להניח שלו רואץ' הייתה המורה שלי לביולוגיה, כנראה שהייתי קולט ולומד הרבה יותר ולא מקבל במבחנים ציונים כמו 8.5 (מתוך 100).
קשה למצוא הרבה ספרי עיון, ובוודאי כאלה שעוסקים במדע הרפואה, שמצליחים לרתק, לסקרן ולהצחיק בו זמנית. "שלוק" הוא אחד הנדירים. עם רצינות מרופדת בשכבה עבה של הומור, באמצעות שפה קלילה ועם משמעות נטולת פאתוס, רואץ' הופכת את המושג "ספר שירותים" למשהו שונה לגמרי. אם אתם אוהבים לצחוק על פלוצים וקקי, הגיע הזמן שתפיקו מהם גם מידע משמעותי. הספר הזה אמנם יותיר אתכם עם תחושה לא נעימה, אבל בהחלט ייתכן לכם ערך מוסף ויגרום לכם לעשות בעיקר דבר אחד: להביט באסלה על היציאות שלכם, לבחון אותן ולהודות לאלוהים שהן יצאו תקינות.
כתר, 331 עמודים/תרגום: עתליה זילבר