בני שבט עברו אבולוציה המאפשרת להם "לחיות מתחת למים"

השבט האינדונזי באג'או הוא כנראה הדבר הקרוב ביותר שקיים לבני ובנות הים המיתולוגים. במהלך השנים, אנשי השבט עברו שינוי גנטי המאפשר להם לצלול למים עמוקים ולעצור את נשימתם לזמן ארוך במיוחד. מבדיקות גנטיות שנערכו בבני השבט, נמצא שהם פיתחו טחול גדול ב-50 אחוזים מזה של בני אדם רגילים - והוא זה המעניק להם את כוח העל הנדיר של אקווה-מן.

מחקר יוצא דופן שפורסם בכתב העת Cell מצא ראיות ראשונות ליכולת בני האדם להסתגל מבחינה גנטית לצלילה במים עמוקים. אנשי באג'או מכונים גם "נוודי הים", מאחר שבמשך יותר מאלף שנים הם שוטטו במי דרום אסיה בסירות העץ הקטנות שלהם - עד שהתיישבו באיי אינדונזיה. ההתפתחות האבולוציונית שלהם מאפשרת להם לצלול לעומק של 70 מטרים ולעצור את נשימתם מתחת למים למשך כ-13 דקות.

"משולש הברמודה של רומניה" - קבלו הצצה ליעד התיירותי המפחיד בעולם
אפריקה נחצית לשניים? הסיפור מאחורי הסדק העצום שנפער בקניה

זהו אורח החיים הקיצוני של האוכלוסייה הילידית שאפשרה הסתגלות יוצאת דופן של הגוף לתנאי צלילה ממושכת. בני השבט משתמשים בשיטת דיג עתיקה של שימוש במקלות מחודדים ללכידת דגים ויצורים ימיים אחרים. הם מבלים עד 60 אחוזים מיום העבודה שלהם בצלילה למטרת דייג, ומגיעים לעומק רב בעזרת משקולות ומסכות עץ בלבד.

החוקרת האמריקאית מליסה אילרדו, אז מועמדת לפוסט דוקטורט במרכז GeoGenetics שבאוניברסיטת קופנהגן, תהתה האם בני השבט עברו שינוי גנטי המאפשר להם לשהות זמן רב מתחת למים והחליטה לבלות כמה חודשים בחברתם, בג'יה בקטי שבאינדונזיה. בסיוע מתרגם, היא הכירה את אנשי באג'או ואת שבט סלואן, שבניגוד להם לא מבלה את מרבית זמנו בצלילה.

מהבדיקות הגנטיות ובדיקות האולטרסאונד שביצעה באנשי השבטים, היא מצאה שלשבט באג'או יש טחול גדול ב-50 אחוזים משבט סלואן. הטחול הינו איבר חשוב בצלילה מאחר שהוא משחרר יותר חמצן למחזור הדם כשהגוף נמצא תחת לחץ - או כשאדם עוצר את נשימתו מתחת למים. התכווצות הטחול יכולה להגביר את רמות החמצן בגוף ב-9 אחוזים. עוד נמצא שהטחול גדול יותר אצל אנשי השבט - גם אם חלקם אינם נוהגים לצלול.

בניתוח ה-DNA של בני שבט באג'או נמצא גן הנקרא PDE10A. בעכברים הגן הזה ידוע ביצירת הורמון תירואיד המווסת את בלוטת התריס ושולט על גודלו של הטחול, מה שמחזק את הרעיון שבני באג'או פיתחו את גודל הטחול ההכרחי עבורם לצלילות תכופות וממושכות. "הדבר הוכח אצל עכברים", אמרה אילרדו, "נמצא שהיעדר ההורמון אצל עכברים מקטין את גודלו של הטחול באופן דרסטי. זה גם מהווה אפקט הפיך בהזרקה של ההורמון בעכברים".

"יש צורך במחקרים נוספים כדי להבין כיצד הורמון תירואיד משפיע על גודל הטחול האנושי. ממצאי המחקר יכולים להועיל למחקרים ברפואה שיסייעו להבין כיצד הגוף מגיב לאובדן חמצן בהקשרים שונים, מצלילה וטיפוס לגובה רב ועד ניתוחים ומחלות ריאה. הם גם יכולים לתרום לחקר היפוקסיה (מצב פתולוגי של חוסר חמצן בתאי הגוף עקב חסימה של אספקת חמצן לגוף)".

"זה מוכיח לנו כמה חשובים ומעורכים אוכלוסיות הילידים ברחבי העולם, החיים בסגנונות חיים קיצוניים", אמר המחבר השותף למחקר, אסקי ווילרסלב, פרופסור באוניברסיטת קופנהגן. ווילרסלב הודה כי בהתחלה הוא דחק באילרדו שלא להמשיך בעבודת הדוקטורט שלה, מתוך מחשבה שזה מסוכן מדי ושהיא לא תמצא שום תגלית חשובה, "היא התעקשה לעשות את זה וזה השתלם. היא האמינה בפרויקט הזה וצדקה. אנחנו טעינו".

אילרדו, היום חוקרת פוסט דוקטורט של המכון הלאומי לבריאות, בחוג לרפואה מולקולרית באוניברסיטה יוטה, אמרה: "הם פשוט אנשים נדירים ורציתי להוכיח זאת לעולם. בני האדם הם יצורים פלסטיים יפיפיים. אנחנו יכולים להסתגל למספר סביבות קיצוניות שונות רק דרך שינויים באורח החיים או בהתנהגות שלנו, כגון הסתגלות גנטית אמיתית לצלילה".