גם אתם מוצאים את עצמכם נגעלים באופן בלתי מוסבר מדברים עם הרבה חורים? מתקשים לשהות יותר מכמה דקות בסמוך לכוורת דבורים, או אפילו ספוג? תופתעו לגלות שאתם ממש לא לבד. טריפופוביה הוא השם המדעי של פחד מחורים, ולמרות שהפוביה המטרידה הזו לא הוגדרה רשמית על ידי האגודה האמריקאית לפסיכיאטריה, ההערכות הן שלא פחות מ-15% מאוכלוסיית העולם סובלת ממנה, כשבקרב נשים מדובר באחוז גבוה אפילו יותר.
מחקר חדש שנערך באוניברסיטת אמורי שבג'ורג'יה ניסה לבחון את מקור התופעה, וגילה תוצאות מפתיעות. "יש אנשים שכל כך סולדים ממראה של אובייקטים מחוררים עד שהם לא מסוגלים להיות לידם אפילו רגע אחד", סיפרה סטלה לורנקו, אחת הפסיכולוגיות שערכו את המחקר.
מחקרים קודמים בנושא הגיעו למסקנה שהעין האנושית מקשרת אלמנטים מחוררים עם סכנה בטבע, מכיוון שהם מזכירים לנו דברים כמו עור של נחש קטלני או רגליים של עכביש ארסי. אלא שהפעם, בעזרת בחינה יותר יצירתית של הנבדקים, התגלתה סיבה שונה.
עוד בנושא:
דוחה: אישה מבשלת עם הפה ובטוחה שזה הדבר הבא
כזה עוד לא ראיתם: סרטון מדהים מהמקום הכי יפה בארץ
הבוחנים השתמשו בטכנולוגיית מדידת גודל האישונים כשהציבו בפני הנבדקים תמונות של עצמים מחוררים, עצמים מסוכנים ושל עצמים שאינם מחוררים ואינם מסוכנים. התוצאות חשפו שבניגוד לתגובה לתמונה של עכביש או נחש, התגובה האינסטינקטיבית של העין לתמונת תקריב של יערת דבש או אפילו שוקולד אוורירי היתה הצרה משמעותית של האישון - תגובה שמיוחסת למערכת העצבים הפאראסימפתטית ומשוייכת לתחושה של גועל.
שלא כמו בתחושה אינסטינקטיבית של פחד, התחושה הזו מובילה דווקא לירידה בקצב דפיקות הלב ובקצב הנשימה. החוקרים שיערו שההסבר לנתונים שמצאו יכול להיות נעוץ בכך שמבחינה אבולוציונית חורים מרובים מזוהים אצלנו עם מחלות מדבקות, אוכל רקוב או עור נגוע בזיהום וסיכמו: "העובדה שמצאנו השפעה חד משמעית כזו בקרב כלל האוכלוסיה מצביעה על מנגנון פרימיטיבי למדי המוביל להיגעלות מחורים".
אם אתם חלק מאותם 15% מהאוכלוסיה שתחושת הגועל הזו הופכת אצלם במהירות לחרדה של ממש, תתאכזבו לשמוע שהמחקר לא סיפק תרופה לטריפופוביה, אבל אתם יכולים להיות מעודדים מכך שהתחושה שלכם למראה דברים מחוררים היא טבעית לחלוטין. והנה ההסבר (אבל בחייאת, אל תראו את הסרטון הזה אם יש לכם טריפופוביה...).