למה בעצם אנחנו כל כך מפחדים מליצנים?

בסרטון: ליצנים מפחידים עם נשק מעוררים בהלה ברחבי הארץ

ליצנים. או שאתם ממש אוהבים אותם, או שככל שאתם בוהים בפנים המחויכים שלהם הם הופכים לדבר מרושע יותר והאימה משתלטת עליכם. הם אמורים להיות דמויות תמימות למראה ומבדרות, מן בדחנים בצבעים בהירים עם פרח שמשפריץ מים ונעליים גדולות מדי, כאלה שכל התפקיד שלהם זה להצחיק את הילדים שלכם במסיבת יום ההולדת. אבל עבור רבים השמחה המוטרפת, מסיכת האיפור הכבדה והצעקנית וחברותיות היתר מהווים מרחק שיערה מפחד משתק שאפילו יש לו שם – קולרופוביה.

עוד בנושא:
ליצנים ברחובות מטילים אימה - והמשטרה קוראת לציבור: "אל תפגעו בהם"
לא רק ליצנים: הפחדים הכי מוזרים שלנו
איזה מוזיקה פסיכופתים אוהבים לשמוע?


אם חשבתם שמדובר בתופעה לא אמתית או מצחיקה כל מה שאתם צריכים זה לראות מה קורה בתרבות הפופולרית, ומה התגובות לכך. סרטי אימה בהם מככבים ליצנים מרושעים (למשל "It" על פי הספר של סטיבן קינג שהצית את הסערה האחרונה) וסדרות טלוויזיה (החל ב"משפחת סימפסון" ועד "משפחה מודרנית") משתמשים בפחד הזה ומספקים הוכחה לא רק להשפעה של המדיה על ההתנהגות שלנו, אלא גם לכך שמדובר בפחד ממשי לגמרי.

ליצנים היו כאן עוד לפני סטיבן קינג, וגם הפחד מהם, כך שאי אפשר להגיד שאנשים מפחדים מליצנים בגלל סרטים. אז איך בכל זאת אפשר להסביר את זה?

הסבר אחד הוא הסבר תרבותי היסטורי – ליצנים מסתובבים בינינו לפחות מאז ימי הביניים ונחשבו לשוטי הכפר, בהתנהגות שלהם הם הזכירו לשאר האנשים צד חייתי באופי של בני האדם, את הסופיות של החיים וכמה חסרי הגיון, מגוחכים ומעוררי רחמים אנחנו יכולים להיות. כשאלה האסוציאציות שהם מעוררים, מי יאהב אותם?

ליצנים גם מקושרים לסכנה ופחד משום שהם דוחפים את גבולות ההיגיון, בדרך שאמנם מנסה להצחיק, אבל יכולה לעורר לכל הפחות אי נוחות אצל חלק מהאנשים. אחד הגורמים לאי הנוחות הזו הוא שיש בליצנים משהו לא צפוי. כן, יש להם מסיכה שמחה והם לובשים בגדים מצחיקים, אבל כל הדברים האלה מסתירים מאחוריהם אדם אמיתי שלא כל כך ברור מי הוא ומה הוא – האם הוא באמת שמח ומצחיק כמו שהוא אמור להיות או שהוא שיכור ואלים? התחפושת הזו מטרידה, ממש כמו החיוך הנצחי.

הפסיכולוג המפורסם בעולם, הלא הוא פרויד, נתן לנו את רעיון ה"אלביתי" (uncanny), לפיו אובייקט יכול מעוות בדיוק באופן מספיק כדי שנוכל לזהות אותו, אך בו זמנית כך שיעורר אי נוחות. אז אנחנו מסוגלים לזהות ליצנים כבני אדם, אבל משהו בצורה שלהם מעוות – השיער, האיפור, החיוך, האף, הנעליים – הכל מוגזם, וכל אלה מובילים לתחושה שאי אפשר לסמוך עליהם.

מחקר בו השתתפו מעל 1,300 נבדקים והתפרסם לאחרונה ביקש לבדוק לעומק את התופעה הזו. תוצאות המחקר מלמדות אותנו כמה דברים: אנחנו נוטים לתפוס גברים כמפחידים יותר מאשר נשים, אנחנו נוטים לתפוס דברים בלתי צפויים כמפחידים ואנחנו נוטים לתפוס צורות תקשורת חריגות ולא מילוליות כמאיימות. ממצא מעניין נוסף שחשוב לציין הוא שלא תכונות ספציפיות כשלעצמן נתפסו כמפחידות (למשל חיוך הרבה יותר מדי גדול) אבל מכיוון שהן חריגות יש להן השפעה מגבירה לתפיסה שלנו.

עכשיו בואו נחשוב רגע על ליצנים – מדובר לרוב בגברים, לא צפויים באופן מכוון, שצורות התקשורות שלהם הן לא מילוליות. פלא שיש אנשים שמפחדים מהם?

מסקנות המחקר היו שאחד הדברים שמייצרים פחד ובהלה הוא עמימות הגירוי – מצב שבו קשה לנו להעריך האם וכמה האובייקט שמולנו הוא מסוכן. ככל שקשה לנו יותר לבצע את ההערכה הזו, כך עולה מידת האיום שאנחנו מרגישים. המסקנה הזו הולמת את מה שקורה כשאנחנו רואים ליצנים – אנחנו רואים את התחפושת, אך לא יכולים להעריך מי ומה נמצא מאחוריה. במילים אחרות, ליצנים מייצרים מצב של עמימות גבוה שהופכת אותם לבלתי צפויים, ולכן למפחידים. הממצאים האלו מצטרפים לממצאים קודמים אשר מצביעים על ליצנים כסטייה קיצונית וחריגה מהמוכר לנו שמובילה לתחושת סכנה.

כל אלה מתבססים לא רק על התפיסה שלנו ועל המראה של ליצנים, אלא גם על האמת שמצביעה על כך שלליצנים היה מאז ומעולם צד אפל. אחד הליצנים הראשונים והמפורסמים בהיסטוריה – פיירו (בשמו האמיתי ז'אן גספר דוברו) הרג בעזרת מקל ההליכה שלו ילד כבר בשנת 1836. בשנות השבעים של המאה הקודמת, אדם בשם ג'ון ווין גייסי שעבד כליצן בשם "פוגו" במשרה חלקית בשיקגו התגלה כרוצח סדרתי שתקף מינית ורצח לפחות 33 נשים, כך שהליצנים המרושעים המוכרים מסרטים כמו פניוייז ("זה") והג'וקר ("באטמן") מתיישבים על פחד קיים.

אם כל אלה נכונים, אז ככל שהליצן יהיה מאופר פחות, חריג פחות ודומה יותר לאדם "רגיל", הוא יהיה פחות מפחיד, אם כי אז לא בטוח שימלא את תפקידו – החיובי – בהצלחה רבה. מצד שני, אם כנופיות של ליצנים ימשיכו לתקוף אנשים ברחוב בהשראת סרטים, גם לליצנים אמיתיים לא יהיה סיכוי להצחיק.