הספר שילמד אתכם איך להיות מאושרים באמת

בפתח המפגש הזמנתי את הארכיבישוף לשאת תפילה, כי לפי כללי המסורת שלו תפילה היא הדרך לפתוח כל שיחה חשובה.

"כן, תודה," פתח הארכיבישוף. "אני תמיד זקוק לכל עזרה שאני יכול לקבל. בואו נפתח בדקת דומייה. 'רוח הקודש בואי-נא ומלאי לב המאמינים והבעירי בהם אש אהבתך. תשלח רוחך יב?ראו?ן ותחדש פני אדמה. אמן."

"אמן," החרה החזיק אחריו הדלאי למה. אחר כך ביקשתי מהדלאי למה לשתף אותנו בתקוות שהוא תולה במפגש. הוא התרווח בכיסאו וחיכך את ידיו. "אנו חיים במאה העשרים ואחת. אנחנו משדרגים את המצאות המאה העשרים, וממשיכים לשפר את עולמנו החומרי. חרף העובדה שיש עדיין בעולם עניים רבים שאינם זוכים אפילו לתזונה מספקת, העולם היום – באופן כללי – מפותח מאוד. הבעיה היא שעולמנו ומערכת החינוך שלנו מתמקדים אך ורק בערכים חיצוניים, חומריים. איננו מקדישים די לערכים הפנימיים שלנו. מי שגדל במערכת חינוך כזאת חי חיים חומרניים, ובסופו של דבר החברה כולה נעשית חומרנית. ואולם אין בתרבות הזאת די כדי להתמודד עם בעיות אנושיות. הבעיה האמיתית נמצאת כאן," אמר הדלאי למה והצביע על ראשו.

הארכיבישוף טפח על חזהו כדי להדגיש גם את חשיבות הלב.

"וכאן," הדהד הדלאי למה. "תודעה ולב. ערכים חומרניים אינם יכולים להעניק לנו שלוות נפש. משום כך עלינו להתמקד בערכים הפנימיים שלנו, באנושיות האמיתית שלנו. רק כך נוכל למצוא לנו שלוות נפש – ולהשרות יותר שלווה ושלום בעולם. חלק ניכר מהבעיות שאנו מתמודדים איתן, כמו מלחמה ואלימות, הן מעשה ידינו. בנבדל מאסונות טבע, בעיות אלה הן מעשה ידי אדם.

"אני מרגיש שמתקיימת כאן סתירה גדולה," המשיך הדלאי למה. "יש בעולם שבעה מיליארד בני אדם, ואיש אינו חפץ בבעיות או סבל ובכל זאת – יש הרבה בעיות והמון סבל, ורובם מעשה ידינו. מדוע?" כעת דיבר ישירות אל הארכיבישוף שהנהן בהסכמה. "חסר משהו. כאחד מאותם שבעה מיליארד בני אדם, אני מאמין שעל כל אחד מאיתנו מוטלת האחריות לפתח עולם מאושר יותר. בסופו של דבר, כולנו חייבים לגלות דאגה רבה יותר לרווחתו של האחר. במילים אחרות, טוב לב או חמלה שחסרים כיום. עלינו להיות קשובים יותר לערכים הפנימיים שלנו. עלינו לחפש בתוכנו."

הוא פנה אל הארכיבישוף והצמיד את כפות ידיו זו לזו במחוות כבוד. "ועכשיו תורך הארכיבישוף טוטו, ידידי משכבר הימים." הוא הושיט את ידו לארכיבישוף שאחז בה בעדינות בין שתי כפות ידיו. "אני חושב שיש לך פוטנציאל גדול –"

"פוטנציאל?!" הגיב הארכיבישוף בתרעומת מדומה ומשך את ידו.

"כן, פוטנציאל גדול. אתה מבין, אני מתכוון שיש לך פוטנציאל גדול ליצור אנושות מאושרת יותר."

הארכיבישוף הטיל את ראשו לאחור וצחק. "אה, כן."

"כשאנשים מביטים בפניך," המשיך הדלאי למה, "הם תמיד רואים אותך צוחק, שמח. זה מסר חיובי מאוד." הדלאי למה הושיט שוב את ידו, אחז ביד הארכיבישוף וליטף אותה.

"לפעמים, כשמתבוננים בפניהם של מנהיגים פוליטיים ורוחניים, ארשת פניהם מאוד רצינית –" הוא הזדקף בכיסאו והזעיף את פניו בארשת חמורה. "זה מרתיע אנשים, אבל כשהם רואים את הפנים שלך – "

"זה האף הגדול," אמר הארכיבישוף ושניהם צחקקו.

"לכן אני מעריך מאוד את העובדה שבאת לנהל איתי את השיחה הזאת," המשיך הדלאי למה. "כדי לפתח את התודעה עלינו להעמיק ולבחון את הדברים באופן עמוק יותר. כולם מחפשים אושר, שמחה – אבל בחוץ: בכסף, בכוח, במכונית גדולה, בבית גדול. רוב האנשים אף פעם לא מקדישים תשומת לב למקור האולטימטיבי של חיים מאושרים שנמצא בפנים, ולא בחוץ. אפילו המקור לבריאות פיזית נמצא בפנים, ולא בחוץ.

"אז בהחלט ייתכן שיהיו בינינו כמה הבדלים. אתה בדרך כלל מדגיש את האמונה. אני עצמי בודהיסט והאמונה חשובה מאוד בעיני. אך יחד עם זאת יש לזכור כי מתוך שבעה מיליארד בני אדם החיים על פני האדמה, למעלה ממיליארד אינם מחשיבים עצמם מאמינים כלל. לכן איננו יכולים להתעלם מהם. מיליארד זה מספר בהחלט גדול. וגם הם אחינו ואחיותינו בני האנוש. גם להם הזכות להיות בני אדם מאושרים יותר, להיות חלק חיובי ממשפחת האדם. משום כך אסור להסתמך על אמונה דתית כדי ללמד כיצד להגיע לערכים הפנימיים שלנו."

"קשה מאוד לעקוב אחר ההצהרות המעמיקות שלך," פתח הארכיבישוף. "בעצם, חשבתי שתגיד שכאשר אדם מחפש אחר האושר הוא לא ימצא אותו. האושר מאוד-מאוד חמקמק. אי-אפשר למצוא אותו רק מעצם ההכרזה שנשכח מכל דבר אחר, ונתמסר אך ורק לחיפוש אחר האושר. יש ספר של ק.ס. לואיס, שנקרא הופתעתי על ידי אושר אשר מבהיר, לדעתי, איך זה עובד.

"רבים מתבוננים בך," המשיך הארכיבישוף, "וחושבים על כל הדברים האיומים שקרו לך. אין דבר נורא יותר מאשר להיות מגורש לגלות מהבית שלך, מכל היקר לך באמת. ולמרות זאת, כשאנשים פונים אליך הם נתקלים באדם בעל שלווה נפלאה... חמלה נפלאה... שובבות – "

"זאת המילה הנכונה," קטע אותו הדלאי למה. "אני לא אוהב יותר מדי רשמיות."

"אל תפריע לי," עקץ הארכיבישוף בחזרה.

"הו!" צחק הדלאי למה למשמע הנזיפה.

"נפלא לגלות שהדבר אותו אנחנו מבקשים בעצם אינו שמחה. אני בעצם לא מדבר על זה. אני מדבר על אושר. אושר כולל שמחה. אושר הוא הדבר הגדול יותר. תחשוב על א?ם שעומדת ללדת. כמעט כולנו רוצים להימנע מכאב. ואמהות יודעות שהן עומדות לחוות כאב, הכאב הגדול של צירי לידה. אבל הן מקבלות אותו. ואפילו אחרי צירי לידה איומים ונוראים, ברגע שהתינוק נולד – אין גבול לאושרה של האם. זה אחד המקרים המדהימים שבהם האושר נובע ובמהירות רבה מתוך סבל.

"אמא יכולה ליפול מהרגליים מרוב עייפות מעבודתה," המשיך הארכיבישוף, "ומכל שאר טרדות היום. ואז הילד שלה חולה. אותה אם לא תזכור כלל את עייפותה. היא מסוגלת לשבת כל הלילה לצד מיטת ילדה החולה, וכשהוא מבריא – האושר ניכר בה."

מהו הדבר המכונה אושר, וכיצד הוא מעורר קשת רחבה כל כך של רגשות? כיצד יכולה חווית האושר לנוע מדמעות אושר בלידה דרך צחוק מתגלגל מבדיחה ועד לחיוך של שלווה וסיפוק בשעת מדיטציה? דומה שהאושר מכסה את כל מנעד הרגשות הזה. פול אקמן, חוקר נודע וחבר ותיק של הדלאי למה, כתב שהאושר קשור לרגשות שונים ומגוונים כמו:

• הנאה (בכל חמשת החושים)

• שעשוע (החל מגיחוך ועד צחוק מתגלגל ופרוע)

• שביעות רצון (גרסה רגועה יותר של סיפוק)

• התרגשות (בתגובה לחידוש או אתגר)

• הקלה (שבאה בעקבות רגש אחר כמו פחד, חרדה ואפילו הנאה)

• פליאה (ממשהו מדהים ומעורר הערכה)

• אקסטזה או אושר עילאי (שגורמים לנו לצאת מתוך עצמנו)

• צהלה (אחרי שעמדנו במשימה קשה או מסוכנת)

• גאווה קורנת (כשילדינו זוכים בציונים לשבח)

• שמחה לא בריאה, שמחה לאיד (התמוגגות מסבלו של אחר)

• התעלות (לנוכח מעשה של טוב לב, נדיבות או חמלה)

• הכרת תודה (הערכת מעשה של מסירות שנעשה בשבילנו, לטובתנו)

מתיו ריקרד, מלומד בודהיסטי ומדען לשעבר, מוסיף בספרו על האושר עוד שלושה מצבים של אושר מרומם:

• עליצות (להשתתף בשמחת האחר, מו?דיט?ה בפי בודהיסטים)

• עונג או היקסמות (מעין סיפוק זוהר)

• קרינה רוחנית (אושר חדור שלווה, הנובע מרווחה פנימית עמוקה ונדיבות לב)

מיפוי מועיל זה של ממלכת האושר מבהיר את מורכבותה וגווניה הרבים. אושר יכול להתפרש? על פני קשת רחבה, החל מהנאה ממזלם הטוב של אחרים – המכונה בפי בודהיסטים מו?ד?יט?ה – ועד להנאה מסבלם של אחרים, שהגרמנים מכנים ש??אד?נ?פ?רו?י?ד?ה. אין ספק כי מה שהארכיבישוף תיאר בדבריו היה הרבה מעבר להנאה פשוטה וקרוב יותר להקלה, לפליאה ולאקסטזה שבלידה. אושר בהחלט מקיף את כל החוויות האנושיות הללו, אבל אושר מתמשך – אושר כדרך חיים – מהסוג שאפשר לראות אצל הארכיבישוף והדלאי למה, קרוב כנראה יותר מכול ל"סיפוק זוהר" או ל"קרינה רוחנית" הנובעת מרווחה פנימית עמוקה ומנדיבות לב.

ידעתי שהתכנסנו כאן כדי לחשוף את הטופוגרפיה המורכבת הזאת של האושר. מחקר שנערך במכון למדעי המוח והפסיכולוגיה באוניברסיטת גלזגו העלה שישנם בעצם רק ארבעה רגשות בסיסיים, ושלושה מתוכם שליליים לכאורה בהגדרתם: פחד, כעס ועצב. הרגש החיובי היחיד הוא אושר או שמחה. לכן המסע לבחינת האושר הוא לא פחות ממסע שנועד לבחון מה הופך את החוויה האנושית למספקת.

"האם אושר הוא הרגשה שבאה לנו במפתיע או שהוא יותר דרך חיים מתמשכת ואמינה?" שאלתי. "אצל שניכם נראה שהאושר הוא דבר הרבה יותר קבוע. העיסוק הרוחני שלכם לא הפך אתכם לאנשים עגומים ורציניים. הוא הפך אתכם למאושרים יותר. אז איך ניתן לטפח תחושת אושר כזאת ולהופכה לדרך חיים, ולא להניח לה להיות רגש זמני בלבד?"

הארכיבישוף והדלאי למה הביטו זה בזה, והארכיבישוף החווה לעבר הדלאי למה, שלחץ את ידו ופתח בדברים. "כן, זה נכון. אושר הוא דבר שונה משמחה. כשאני משתמש במונח שמחה אני בעצם מתכוון במובן מסוים לסיפוק. לפעמים אנחנו חווים חוויה כואבת, אבל החוויה – כמו שהזכרת לגבי לידה – עשויה לגרום סיפוק עצום ושמחה גדולה."

"תרשה לי לשאול," קטע אותו הארכיבישוף. "אתה נמצא בגלות כבר חמישים וכמה שנים?"

"חמישים ושש."

"חמישים ושש שנים בגלות מהארץ שאתה אוהב יותר מכול. למה אתה לא מדוכדך?"

"מדוכדך?" שאל הדלאי למה שלא הבין את המילה.

ג'ינפה מיהר לתרגם מדוכדך לטיבטית והארכיבישוף הבהיר את עצמו: "עצוב."

הדלאי למה נטל את ידו של הארכיבישוף כמו כדי לנחמו בשעה שסקר את השתלשלות האירועים הכואבים. כפי שמסופר בביוגרפיה שלו הוא היה בן שנתיים כשהתברר שהוא גלגולו הארבעה-עשר של הדלאי למה, ובגיל רך זה נלקח מבית הוריו בכפר שבמחוז אמדו במזרח טיבט לארמון פ?ו?ט?ל?ה בעל אלף החדרים בעיר הבירה ל?אהס?ה. שם גדל בבידוד טובל בעושר, וכל אותה עת הוכשר להיות המנהיג הרוחני והפוליטי המיועד של טיבט וגלגולו מחדש – דמוי האל – של הב?ו?דהיס?ט?ווה של החמלה. בעקבות הפלישה הסינית לטיבט ב-1950 הוטל הדלאי למה לקלחת הפוליטית. בגיל חמש-עשרה היה שליטם של שישה מיליון בני אדם, שנאלץ להתמודד עם מלחמה כוללת מעמדת נחיתות קשה. במשך תשע שנים ניסה לנהל משא ומתן עם סין הקומוניסטית למען רווחת עמו, וחיפש פתרונות פוליטיים בעקבות סיפוח המדינה. בשנת 1959, במהלך התקוממות שהיתה עלולה להסתיים בטבח, החליט הדלאי למה בלב כבד לצאת לגלות.

הסיכוי להצליח במסע ההימלטות להודו היה קטן להחריד, אך כדי להימנע מעימות ושפיכות דמים הוא נמלט בחשכת הלילה בלבוש של חייל משמר הארמון. הוא נאלץ להסיר את משקפיו הרבועים שהיו סימן היכר מסגיר; ראייתו המטושטשת ודאי הגבירה את פחדיו וחוסר ביטחונו בעת שמשלחת המילוט חמקה על פני גדודים של חיילי צבא השחרור העממי. במהלך שלושת השבועות של מסע המילוט הם התמודדו עם סופות חול ושלגים, וטיפסו לפסגות הרים בגובה חמשת אלפים ושמונה מאות מטרים.

"המקור לאחד המנהגים שלי הוא משהו שלמדתי ממורה הודי ותיק," פתח הדלאי למה את דברי תשובתו לארכיבישוף. "הוא אמר שכשאתה נמצא בסיטואציה טרגית, עליך לחשוב ולנתח את המצב. אם אין דרך להתגבר על הקושי, אין גם טעם לדאוג יותר מדי. אימצתי את הגישה הזאת." בדבריו כיוון הדלאי למה למאסטר הבודהיסטי בן המאה השמינית ש?אנ?טיד?ווה, שכתב: "אם אפשר לעשות משהו ביחס למצב, מה הטעם בדיכאון? ואם אי-אפשר לעשות דבר לשינוי המצב, מה הטעם להיות מדוכא?"

הארכיבישוף קרקר בצחוק, אולי מפני שזה נשמע כמעט מופרך שמישהו מסוגל להפסיק לדאוג רק בגלל שאין שום תועלת בדאגה.

"כן, אבל אני חושב שאנשים מבינים את זה בראש," הוא נגע באצבעותיו המורות בראשו. "אתה יודע, שלא יעזור להם לדאוג. ובכל זאת – אנשים דואגים."

"רבים מאיתנו נהפכו לפליטים," ניסה הדלאי למה להסביר, "ויש גם קשיים רבים בארצי שלי. כשאני מסתכל רק על זה," אמר ועיגל את ידיו למעגל קטן, "אז אני דואג." הוא הרחיק את ידיו זו מזו, פותח את המעגל. "אבל כשאני מתבונן בעולם אני רואה הרבה בעיות, אפילו בתוך הרפובליקה העממית של סין. למשל, בני מיעוט הח?ו?וי המוסלמי בסין סובלים מבעיות ומצוקות רבות. ויש עוד הרבה קשיים וסבל מחוץ לסין. כשאנחנו רואים את כל זה אנו מבינים שאיננו היחידים שסובלים. כמונו סובלים גם רבים מאחינו ואחיותינו בני האדם. ולכן אם נבחן את אותו אירוע מפרספקטיבה רחבה יותר, נצמצם את הדאגה והסבל שלנו."

הפשטות והעומק של דברי הדלאי למה הכו בי. דבריו היו רחוקים מאוד מ"אל תדאג, תהיה מאושר", כמאמר שירו הפופולרי של בובי מקפארין. הוא לא שלל כאב וסבל אלא גרס שינוי בפרספקטיבה – הרחקת המבט מעצמך אל אחרים, מהתייסרות לחמלה – לראות שגם אחרים סובלים. הדבר המדהים בדבריו של הדלאי למה הוא שההכרה בסבלו של האחר וההבנה שאנחנו לא לבד מקטינות את הכאב.

לא אחת אנו שומעים על טרגדיה של אדם אחר ומרגישים מיד הקלה ביחס לעצמנו. זה שונה מאוד ממה שעושה הדלאי למה. הוא לא השווה את מצבו למצבם של אחרים, כי אם חיבר את מצבו עם אחרים; הוא הרחיב את זהותו, וכך יכול היה לראות שהוא והעם הטיבטי אינם בודדים בסבלם. ההכרה שכולנו קשורים זה לזה – בין אם בודהיסטים טיבטים או מוסלמים בני חווי – היא ערש לידתן של האמפתיה והחמלה.

שאלתי את עצמי איך מתקשרת יכולתו של הדלאי למה לשנות פרספקטיבה אל הפתגם "הכאב הוא בלתי נמנע; הסבל אופציונלי". האומנם אפשר באמת לחוות כאב בין אם מפציעה או בשל גלות אך מבלי לחוש סבל? ישנה סו?ט?ה – דרשה בודהיסטית, שנקראת ס?ל?אט?ה סוטה, המבחינה באופן דומה בין "תחושות הכאב" שלנו לבין "סבל שנגרם כתוצאה מתגובה שלנו" לכאב: "כשהאדם הפשוט, הלא-מלומד, חווה תחושת כאב הוא מצטער, מתאבל ומקונן, מכה בחזהו, נסער. לפיכך, הוא חש שני סוגי כאב, פיזי ונפשי. כאילו יורים בו חץ ומיד אחר כך יורים בו חץ נוסף, והוא חש את כאב שני חצים." בשינוי פרספקטיבה, בהרחבתה ובהפיכתה לחומלת יותר, נראה שהדלאי למה מציע לנו דרך למנוע את הדאגה והסבל השקולים לחץ השני.

"ועוד משהו," המשיך הדלאי למה. "לכל אירוע יש אספקטים שונים. אנחנו, לדוגמה, איבדנו את המדינה שלנו ונהפכנו לפליטים. אבל אותה חוויה עצמה העניקה לנו הזדמנויות חדשות לראות דברים נוספים. לי עצמי היו יותר הזדמנויות לפגוש אנשים שונים, בעלי מורשות רוחניות שונות – כמוך, למשל, וכן מדענים. ההזדמנות החדשה הזו נוצרה בגלל שנעשיתי פליט. לו נשארתי בארמון פוטלה בלאהסה הייתי כלוא במה שלעתים קרובות מכונה 'כלוב של זהב': הייתי נשאר רק הלמה, הדלאי למה הקדוש." הוא ישב עכשיו זקוף ונוקשה, כפי שנאלץ לשבת בעבר כשהיה מנהיגה הרוחני המבודד של הממלכה האסורה.

"לכן אני באופן אישי מעדיף את חמשת העשורים האחרונים של חיי כפליט. זה מועיל יותר, יש יותר הזדמנויות ללמוד ולחוות את החיים. משום כך אם מתסכלים מזווית אחת, קל להצטער ולחשוב, 'אוי כמה נורא, כמה עצוב'. אבל אם מסתכלים מזווית אחרת על אותה טרגדיה, על אותו אירוע, רואים שהוא העניק לי הזדמנויות חדשות. וזה נפלא. זו הסיבה המרכזית שאינני עצוב או מדוכדך. יש פתגם טיבטי שאומר, 'כל מקום שבו יש לך חברים הוא הארץ שלך, כל מקום שבו אתה מקבל אהבה הוא ביתך'."

אנחת התפעלות עלתה בחדר למשמע הפתגם הנוגע ללב. ניסוחו המדויק הצליח להקל, אם לא למחוק כליל, כאב של חצי מאה בגלות.

"זה מקסים," אמר הארכיבישוף.

"ועוד משהו," המשיך הדלאי למה, "מי שנותן לך אהבה הוא ההורה שלך. לכן אני רואה בך – למרות שאתה מבוגר ממני בארבע שנים בלבד – את אבי. אני לא חושב שיכולת להוליד ילדים בגיל ארבע ולכן אינך אבי האמיתי, אבל אני רואה בך אב."

"אמרת דברים נפלאים," פתח ואמר הארכיבישוף כשאותות התרגשותו מדברי הדלאי למה על אודות הגלות עדיין ניכרים בו. "הייתי רוצה רק להוסיף ולומר לאחיותינו ואחינו באשר הם: ייסורים ועצבות הם במידה רבה מעבר לשליטתנו. הם קורים. נניח שמישהו מכה אותך. הכאב גורם לך להתייסר ולכעוס, וייתכן שתרצה לנקום. אבל ככל שתתפתח רוחנית – בין אם כבודהיסט, נוצרי או לפי כל אמונה או מסורת אחרת – תוכל לקבל את מה שיקרה לך. אתה לומד לקבל את העובדה שדברים קורים – לא בהכרח בגלל שחטאת ולא בהכרח באשמתך, אלא כחלק ממארג החיים. זה יקרה אם תרצה או לא תרצה. בחיים יש תסכולים, והשאלה איננה: כיצד אני מתחמק מהם? אלא: כיצד אני מנצל את זה ככוח חיובי? בדיוק כפי שאתה, הוד קדושתך, תיארת. אני חושב שבמובנים רבים אין דבר נורא יותר מאשר להיזרק מארצך. ובמובן שאליו אני מתכוון, ארץ איננה רק מדינה אלא היא חלק ממך. אתה חלק ממנה באופן שקשה להסביר לאחרים. ולכן יש לדלאי למה הזכות המלאה להיות חמוץ."

הדלאי ביקש מג'ינפה לתרגם חמוץ.

הארכיבישוף החליט להסביר בעצמו: "זה כשאתה עושה את הפרצוף הזה." הוא הצביע על הבעת פניו השואלת של הדלאי למה ועל שפתיו הקפוצות, שנראו קצת כאילו נגסו בלימון. "זה בדיוק זה, בדיוק ההבעה הזאת, אתה נראה ממש חמוץ."

הדלאי למה עדיין ניסה להבין איך פנים יכולים להיראות חמוצים, וג'ינפה עדיין ניסה לתרגם.

"ואז כשאתה מחייך, פניך מאירים. וזה בזכות העובדה שבמידה רבה המרת את מה שעלול היה להיות שלילי לחלוטין, המרת אותו למשהו טוב. ושוב, זה בגלל שלא שאלת, 'אז איך אני יכול להיות שמח?' לא שאלת את השאלה הזאת. אמרת, 'איך אני יכול לסייע להפיץ חמלה ואהבה?' ואנשים בכל מקום בעולם, גם כשאינם מבינים את האנגלית שבפיך, ממלאים אצטדיונים. אני לא באמת מקנא בך. אני דובר אנגלית הרבה יותר טוב ממך, ובכל זאת – פחות אנשים באים לשמוע אותי. ואתה יודע מה? אני לא חושב שהם באים להקשיב לך. אולי גם, קצת. הם באים כי אתה מגלם משהו שהם מרגישים, מפני שחלק מהדברים שאתה אומר מובנים מאליהם במובן מסוים. אלה לא המילים עצמן, זו רוח הדברים. זו העובדה שאתה יושב ואומר לאנשים שסבל ותסכול אינם הגורמים שמגדירים אותנו. זה המסר שאתה מעביר – שאנחנו יכולים לנצל את מה שנראה כשלילי ליצירת השפעה חיובית.

"אני גם מקווה שנוכל להעביר לכל ילדי האלוהים על פני האדמה עד כמה הם אהובים. עד כמה הם יקרים, יקרים עד מאוד, לאלוהים. אפילו אותו פליט שנוא שאת שמו, כך נדמה, איש אינו יודע. לעתים קרובות אני מביט בתמונות של אנשים הנמלטים מאלימות, ויש כל כך הרבה כאלה. תסתכלו על הילדים. אני אומר שאלוהים בוכה, כי לא כך הוא רצה שנחיה. אבל שוב, גם בנסיבות אלה אפשר לראות אנשים שבאים מכל קצווי עולם כדי לנסות לסייע, לשפר את המצב. ומבעד לדמעות, אלוהים מתחיל לחייך. וכשהאל רואה אותך ושומע כיצד אתה מנסה לעזור לילדים של האלוהים, אלוהים מחייך." את המילה מחייך הארכיבישוף לחש, כהוגה את שמו הקדוש של האלוהים, ופניו קרנו.

"הוא רוצה לשאול שאלה נוספת," אמר הארכיבישוף כשהבחין בי רוכן קדימה. היה מרתק לעקוב אחרי הדו-שיח המעמיק שניהלו השניים על אושר וסבל, אבל בקצב הזה – לא נספיק אפילו עשירית מהשאלות שרצינו לשאול.
הדלאי למה חבט בידו של הארכיבישוף ואמר, "אין בעיה, יש לנו כמה ימים. ואם הראיון מוגבל לשלושים דקות או שעה בלבד, נצטרך לקצר את תשובותינו."

"אתה חייב לקצר את התשובות שלך," אמר הארכיבישוף. "אני כבר מדבר בקיצור."

"קודם כול בוא נשתה תה, ואחר כך אני אקצר."