פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      על החיים ועל המוות: השגיאות של עולם הרפואה נחשפות

      הרפואה המתקדמת אולי הצליחה להאריך את תוחלת החיים, אך מבלי לשפר את איכותם באופן ממשי. הספר "להיות בן תמותה" עוסק ב"טיפול" לא רק כמושג רפואי, אלא בעיקר כאמנות פסיכולוגית. כזאת, שרופאים עדיין לא שולטים בה

      עטיפת הספר "להיות בן תמותה" (יח"צ , עם עובד)
      להתמודד עם הקשיים שכרוכים בפרידה (צילום עטיפת ספר באדיבות עם עובד)

      על המוות אנחנו נוהגים להסתכל כתחנה אחרונה. ככל שהרכבת מתקרבת לתחנה הזאת, התנועה היא של יורדים בלבד. אין לנו עוד סיבה לרכוש כרטיס נסיעה במסלול החיים לאדם בן 90, גם אם מדובר באב או אם. הרי שיאו מאחוריו, הזיכרון כבר לא כשהיה, הוא בקושי יכול ללכת (אם בכלל) – מקומו במעון שבו מטפלים מקצועיים ידאגו לו, יאכילו אותו ובמיוחד יורידו מכתפינו את נטל הטיפול בו.

      אטול גוואנדה מוטרד מאוד מהגישה הזאת. הפרופסור ההודי-אמריקאי לרפואת הציבור באוניברסיטת הרווארד נתקל בעשרות מקרים של אנשים שעמדו ללכת לעולמם ולא קיבלו את הטיפול הראוי. "טיפול" אינו רק מושג רפואי, זו בעיקר אמנות פסיכולוגית. אפילו כשאביו, רופא בעצמו, עמד ללכת לעולמו בעקבות מחלה קשה שממנה סבל, גוואנדה ובני משפחתו לא ידעו להתמודד עם הקשיים הכרוכים בפרידה ממנו. מסיבה זו בעיקר הוא כתב את הספר "להיות בן תמותה", שתורגם לאחרונה לעברית על ידי עתליה זילבר.

      עוד בנושא:
      מחקר ענק חושף את הסוד לחיים ארוכים
      להישאר בריא בגיל השלישי

      בורחים מתחום הגריאטריה

      כמי שבחייו היה עד לעשרות מקרים של טיפולים בישישים ובחולים סופניים, גוואנדה ראה ורשם את השגיאות הרבות של עולם הרפואה, שהצליחה להעלות את תוחלת החיים, אך לא שיפרה את איכות החיים. "הרפואה לא הזדרזה להתמודד עם עצם השינויים שהיא חוללה או ליישם את מה שידוע לנו על הדרך לשיפור חיי הזקנה", הוא כותב. יש לכך הרבה סיבות, והמרכזית שבהם היא שרופאים רבים בורחים מתחום הגריאטריה. הם לא צריכים את כאב הראש הזה. "לאלטה קאקר אין בעיה מרכזית אחת – לאלטה קאקר יש 15 בעיות מרכזיות". איזה רופא ירצה להתעסק עם התסבוכת הזאת?

      הספר מתחלק לשניים. בחלק הראשון מתאר גוואנדה את נקודת המבט של העולם המערבי כלפי קשישים, בשני הוא מספר על הטיפולים האחרונים של חולים סופניים, צעירים וזקנים כאחד. בעוד שמדובר, לכאורה, בשתי קבוצות שונות של אנשים, גוואנדה משרטט מכנה משותף ברור, פשוט ומטריד – כולם עדיין אנשים חיים, ואיש אינו מנסה לתת להם להחליט כיצד לחיות ברגעיהם האחרונים. הרופאים חושבים שהם יודעים, המשפחה בטוחה שהיא יודעת – והזקנים והחולים הללו סובלים לא רק פיזית, אלא גם נפשית.

      בית אבות (ShutterStock)
      סובלים לא רק פיזית, אלא גם נפשית (אילוסטרציה: shutterstock)

      לא תמיד הפיתרון הנכון דופק בדלת, גם גוואנדה מודה בכך שהתמקד בהעלאת השאלות יותר מאשר במציאת התשובות, אבל לפעמים חשיבה נכונה מובילה למעשה הנכון. דוגמה מצוינת לכך הוא מספק מהמקרה של ג'ק בלוק, פרופסור בן 74 מאוניברסיטת ברקלי. בלוק לקה במחלה שאיימה להשאירו משותק מהצוואר ומטה, ונתן לבתו סוזן ייפוי כוח למקרה שתידרש בחירה אם להשאירו מחובר למכשירי החייאה או לנתקו. במקרה או שלא, סוזן היא מומחית בתחום הכשרת רופאים לטיפול בחולים לפני סוף חייהם. היא העלתה בפני אביה שאלה אחת פשוטה: "מה אתה מוכן לסבול?". הוא השיב לה: "אם אהיה מסוגל לאכול גלידת שוקולד ולצפות במשחק פוטבול בטלוויזיה, אז אני רוצה להישאר בחיים". לאחר מכן נותח הפרופסור ונותר משותק. הסבל והשיקום היו נוראיים, אבל מאחר שהרופאים אמרו לסוזן ששני התנאים שהציב יוכלו להתקיים, היא אפשרה להם לנתחו. "אילולא ניהלתי אתו את השיחה הזאת, האינסטינקט שלי היה לוותר ולתת לו למות באותו רגע", סיפרה לגוואנדה, "אבל אני לא הצטרכתי להחליט שום החלטה". הוא זה שהחליט.

      המוות עדיין בלתי מנוצח

      הבעיה הגדולה ביותר שעליה מצביע גוואנדה היא יכולת ההקשבה שלנו. רופאים ובני משפחה לא נוטים להקשיב, הם נוטים להגיד ובמיוחד לא אוהבים להתמודד עם האמת. המחשבה שלישיש חולה דמנציה או למטופל הוספיס עם סרטן קטלני בשלב 4 יש דעות ורצונות משלהם קשה להבנה, גם עבור בעלי המקצוע. גוואנדה מודה, בעצם, שהרפואה אולי מצאה תשובות מדעיות, אבל רחוקה עדיין ממציאת פתרונות רגשיים, אם הם בכלל קיימים. "שיחה אחת אינה יכולה לגעת בכולם. קבלת המוות והבנת מגבלות הרפואה ואפשרויותיה הן תהליך, לא רגע התגלות".

      "להיות בן תמותה" אינו ספר מחקרי על רפואה קונבנציונלית, אלא ניתוח פסיכולוגי, שמלווה גם בהלקאה עצמית, על תפקודם של המטפל והמטופל. "טעינו בקשר לתפקידנו ברפואה", גוואנדה כותב, "אנחנו חושבים שתפקידנו להבטיח בריאות והישרדות. אבל לאמתו של דבר הוא גדול יותר. תפקידנו הוא לאשר רווחה. ורווחה עניינה הסיבות שגורמות לאדם לרצות לחיות". מאחר שהמוות עדיין בלתי מנוצח, יגיעו בעתיד גם יומם של הקרובים אלינו ויומנו אנו. מסיבה זאת, ספר מסוג זה הוא מדריך חשוב לחיים ובעיקר למוות. כי אם יש לאדם בשביל מה לחיות, יש לו גם בשביל מה למות.

      "להיות בן תמותה" . הוצאת עם עובד-ספריית אופקים, 216 עמודים/ תרגום: עתליה זילבר