בראש של רוצח: איך קובעים שמישהו לא שפוי?

כשאנו שומעים על מקרים של רצח ילדים בידי הוריהם, כמו המקרים המזעזעים שהתרחשו באחרונה בירושלים ובמגדל, הלב והראש ממאנים להאמין. אחת ההנחות הבסיסיות בחברה היא שאין אהבה חזקה מזו של הורה לילד, אך במקרים כאלה האקסיומה הזו מתערערת, ועולות המון שאלות: איך אפשר לעשות את זה, מה קרה שם, ובעיקר - איך אפשר היה למנוע את זה.

רוב האנשים ששומעים על רצח של ילדים מניחים, אולי כדי להניח את הדעת, שהרוצח היה לא שפוי. ביקשנו לבדוק איך מעריכים שפיות של אדם, כמה ממקרי הרצח הללו אכן נגרמו בגלל פסיכוזה, והאם יש דרך לגלות את הזוועה הזו לפני שזה מאוחר מדי?

השאלה מה מביא הורה, אם או אב, לרצוח את ילדיו היא מורכבת. ההנחה שמדובר בהורה הסובל ממחלה נפשית שמובילה אותו לעשות זאת אינה תמיד נכונה. ד"ר פיליפ רזניק, פסיכיאטר אמריקאי שחקר את הנושא לעומק עוד משנות ה-60, ערך מחקר רחב יריעה לפני כ-40 שנה בו בחן 131 מקרי רצח של ילדים בידי הוריהם. במסגרת המחקר, רזניק סיווג את הסיבות שבגינן הורים רוצחים את ילדיהם למספר קטגוריות.

אחד הגורמים מכונה בידו "אלטרואיסטי", כשההורה תופס את הרצח של הילד שלו כדבר הטוב ביותר עבור הילד, כתוצאה מפסיכוזה או מצבי דכאון וייאוש עמוקים. כמו כן, לדבריו, ההורה יכול לסבול מהתקף פסיכוטי הכולל הזיות, המניע אותו לרצח. הוא או היא עשויים לראות בילד מכשול או ילד בלתי רצוי (בעיקר במקרים של נשים הסובלות מדיכאון לאחר לידה). הרצח יכול להוות גם אקט נקמה בבן הזוג, דבר הנפוץ יותר בקרב גברים. חוקרים ברחבי העולם ממשיכים להתבסס על הסיווג הזה של רזניק כדי לאבחן מניעים לרצח במקרים אלה.

אם הנורא מכל אכן התרחש והורה לא אותר בזמן ורצח את ילדו, הוא נשלח במהלך מעצרו, ולפי שיקול השופטים במהלך משפטו, להסתכלות פסיכיאטרית. כלי זה נועד לקבוע האם ההורה היה אחראי למעשיו ועליו לתת את הדין על כך ולהישלח לבית הסוהר במידה והורשע, או שמא הוא אינו שפוי ועליו להיות מטופל בידי גורמים מקצועיים.

"כששולחים, במקרים של עבירות קשות, מישהו להסתכלות פסיכיאטרית, מדובר באשפוז שיכול לארוך שבוע, עשרה ימים ולפעמים במקרים מורכבים, על אחת כמה וכמה כשהאנשים לא מוכרים למערכת הפסיכיאטרית, מאריכים את ההסתכלות לעוד שבוע", סיפרה לוואלה! בריאות רוני בנצור, קרימינולוגית קלינית ראשית במרכז לבריאות הנפש שערי מנשה ויושבת ראש איגוד הקרימינולוגים הקליניים בישראל. הסתכלות פסיכיאטרית מורכבת מליווי צמוד של אנשי צוות מיומנים שמעריכים, לאור תצפיות, שיחות, בדיקות ומבחנים, את מצבו הנפשי של האדם.

"האדם מתאשפז במחלקה סגורה, וכל הצוות נמצא איתו בקשר במהלך היום ומנהל תצפית על ההתנהגויות שלו לאורך היממה. כולם מתעדים בצורה אינטנסיבית את ההתנהגות שלו, מדברים איתו, רושמים את כל מה שהוא אומר ושואלים שאלות. הצוות הרב מקצועי הנוסף, רופאים ופסיכיאטרים, מדברים עם אותו אדם לפחות פעמיים ביום בצורה מקיפה, יחד עם פסיכולוגים, קרימינולוגים, עובדים סוציאליים ומרפאים בעיסוק. לאחר פרק הזמן הזה אנחנו מתכנסים ועושים דיון שבו אנו מנתחים את המקרה לפי הכלים שבידינו ומנסים להעריך את מצבו", סיפרה.

כשאדם נשלח להסתכלות, בית המשפט מבקש לשאול גם האם האדם כשיר לעמוד לדין, וגם אם הוא אחראי על ביצוע מעשיו. "על השאלה הראשונה קל יותר לענות, יש שתי אפשרויות: כשיר, או לא כשיר לעמוד לדין מחמת היותו חולה במחלת נפש ונמצא במצב פסיכוטי פעיל, כלומר שמחלת הנפש פעילה בזמן האירוע".

בנצור מסבירה כי אם אדם הוא פסיכוטי וסובל מהפרעות בחשיבה, למשל אם הוא סובל ממחשבות פראנואידיות או שומע קולות שאומרים לו שהוא צריך לרצוח את אשתו או ילדיו, מדובר במחלת נפש במצב פסיכוטי. "כמו כן יכול להיות שיימצא כי האדם לא במצב פסיכוטי פעיל וכשיר לעמוד לדין. יש כאן תת אפשרות נוספת – מקרים בהם אדם אובחן כסובל ממחלת נפש אבל הוא לא במצב פעיל כרגע והסימפטומים לא באים לידי ביטוי. אז הוא יוכל לעמוד לדין", הסבירה בנצור.

אחריות פלילית היא דבר מסובך יותר, לדברי בנצור, שכן הצוות צריך להידרש למצבו הנפשי של האדם בזמן ביצוע המעשה ."אנחנו נדרשים לקבוע באיזה מצב הוא היה אז, מבחינת האחריות למעשיו, וזה דבר מסובך. לפעמים גם חולף זמן לא קצר מאז ביצוע העבירה ואז המצב יותר מסובך, יותר קשה לשחזר את מה שהיה", אמרה.

מלבד התצפיות והראיונות, הצוות מקבל מידע נוסף מהמשפחה, מהרווחה או מבתי חולים אחרים, כדי לקבל תמונה בהירה יותר. חוות הדעת שניתנת לבית המשפט מציעה סקירה מקיפה על הרקע והעבר של האדם. לפעמים גם אין תשובה חד-משמעית וזה עניין מסובך.

בית המשפט מקבל את חוות הדעת והשופט מחליט אם לאמצה. "אם נקבע שהאדם לא היה אחראי על מעשיו מחמת היותו חולה, יש לנו מנדט לקחת אחריות מבחינה פסיכיאטרית ויוצא צו לאשפוז כפוי, כשההנחה היא שלא שלט במעשיו ולכן היסוד הנפשי של העבירה לא קיים ואי אפשר להעמידו לדין".

היא מדגישה שבסופו של דבר מדובר בהליך מורכב ולא פשוט. "יש שאלות לא פשוטות, יש מקרים עם הרבה התלבטויות ואז רוצים לערוך ייעוץ של כמה רופאים. לפעמים השופטים, במקרים של עבירות קשות, לא מגיעים להחלטה חד משמעית ויכולים לשלוח את הנאשם להסתכלות נוספת. ההתלבטות קשה פי כמה מונים כשהאדם לא מוכר למערך בריאות הנפש", הוסיפה.

כאשר חושבים על טענת הגנה של אי שפיות, לעיתים נראה כי מדובר במצג שווא שנועד להתחמק מאחריות פלילית, אבל זה לא כל כך פשוט. "יש לפעמים אנשים שנקראים מלינגרים, שמתחזים ומפגינים מצב קליני, עושים הצגה שהם במצב פסיכוטי ולא כשירים לעמוד לדין", סיפרה בנצור. ואולם, "בדרך כלל הצוותים מיומנים ויודעים לאבחן מצבים כאלה. לא מדובר בשעה-שעתיים, אנשים נשלחים להסתכלות ממושכת לשבוע או לעשרה ימים", הסבירה.

בנוסף, לצוות יש מגוון כלים לצורך הערכת שפיות – ראיונות, מבחנים פסיכולוגיים, מבחנים פסיכו-דיאגנוסטיים, מבחן רורשך, מבחני אינטליגנציה ומבחני ציורים לא מילוליים. ישנה גם בדיקה המכונה MMPI הבוחנת את קווי האישיות של האדם, ובה בודקים אם יש חשד להתחזות. "הצוות די מיומן ממה שאני מכירה, ואנחנו יכולים לעשות הבחנה לא רעה אם מישהו באמת חולה והסימפטומים פתולוגיים, או שהוא מתחזה ומנסה להציג תמונה כזו. אפשר לגלות את זה", אמרה בנצור.

לדברי עו"ד לימור עציוני, שפרסמה השנה את הספר "רצח ילדים בידי הוריהם", ברוב המקרים בישראל בהם הורים רצחו את ילדיהם (ונשארו בחיים) הם נמצאו כשירים לעמוד לדין ולא נהנו מהגנת אי השפיות. "הגנת אי שפיות מדברת על שני מצבים – אדם מקבל פטור מאחריות כשאינו מבחין בין טוב לרע, כלומר הוא חסר הכשירות השכלית להבין את הפסול במעשיו, או כשיש לו יכולת להבין את הפסול במעשיו אך לא יכול לשלוט בהם – מה שמכונה דחף לאו בר-כיבוש. במצב זה אני מבין שאני רוצח אדם ואת ההשלכות, אבל אני שומע קולות ולא יכול לשלוט במעשיי", הסבירה.

לדבריה, הורים הרוצחים את ילדיהם לא מגיעים אל הסף הזה. "על פי רוב, אבות רוצחים ממקום של תכנון, נקמנות, רכושנות כלפי האישה והילדים – 'אם היא תפרד ממני ואני לא אהנה מהילדים גם היא לא'. כשמדברים על אבות כאלה אנשים אומרים 'אה, הוא לא נורמלי', אבל חשוב להבין שהם שפויים מאוד מאוד", הוסיפה עו"ד עציוני.

מקרה אחד בו כן עלתה עמדת האי שפיות הייתה במקרה של מרינה דוידוביץ' שהטביעה את שתי בנותיה ונמצא כי היא חולה בסכיזופרניה. "עניין אי השפיות עולה במקרים של נשים שעוברות מצב קשה מאוד לאחר לידה שמוביל להתערערות המצב הנפשי", אמרה. אך יש להבחין בין הפרעה נפשית ובין מחלת נפש שמקנה פטור מאחריות פלילית.

"הפרעה ומחלה זה לא אותו דבר משפטית, הפרעה לא זוכה לפטור מאחריות. המעשה אמנם משוגע, אבל הבן אדם שפוי. היום יודעים שאי שפיות היא דבר מאוד ספציפי, יש הגדרות פסיכיאטריות למחלות נפש. הרבה הפרעות נפש לא מגיעות לכדי מחלות נפש הפוטרות מאחריות פלילית, ובהרבה מקרי רצח שכאלה נדחית טענת אי שפיות על ידי בית המשפט. איתי בן דרור היה מאוד נורמלי. הוא סבל מהפרעת נפש וטופל בכדורים, ויחד עם זאת רצח בכוונה תחילה את אשתו וילדיו כנקמה על כך שאשתו רצתה להיפרד ממנו. הוא לא היה סכיזופרן, לכן קיבל שלושה מאסרי עולם".

"כל השיח שמדברים בו על רצח ילדים בידי הוריהם היה בתחילת המאה ה-20 קשור לגילוי עריות, כשההנחה הייתה שמי פוגע מינית בבתו הוא חולה נפש ופסיכי והוא קיבל פטור מאחריות פלילית על פגיעה מינית בילדות, עד שהבינו שזו מתנה לתת פטור ואשפוז כפוי, והחברה צריכה להרתיע ולהרחיק, ולכן אי אפשר להשתמש בפטור פלילי כהגנה".

לדבריה, יש להגביר את המודעות לעניין בחברה ובקרב הרשויות. "אמא שלא רוצה להרים את הילד שלה במיטה היא במצב נפשי קשה. הורה שמורחק מהילדים שלו ויש לו בעיות התנהגות – אלה דברים שצריכים למשוך את תשומת הלב. צריך מודעות ציבורית וחברתית למצבים חשודים, ולדווח עליהם. כך אולי נוכל למנוע סכנה ולהציל חיים, אבל כמובן שלא באופן הרמטי", הוסיפה.