"צילמתי תמונות מאוד לא מחמיאות שלך". כך סיכם דרור הצלם את האייטם שבו הפקרתי את גופי ואת כבודי לטיפול Skin Sensation Treatment. נהדר. חלומה של כל אישה הלא הוא שיתפרסמו תמונות לא מחמיאות שלה באינטרנט. זה היה אקורד הסיום של חווית הלאקז'רי שלי, שכללה ביוטי, זהב 24 קראט והפסקת נשימה. זה מה שקורה כשפשוטה כמוני מעיזה לנסות ולטפס אל האולימפוס של טיפולי היוקרה של הסלבס. על היבריס משלמים.
הכל התחיל כשהתנודבתי (פועל שהוא גם פעיל וגם סביל) להשתתף בפרוייקט הפנטזיות ונשלחתי לעבור טיפול יופי של VIP.
Skin Sensation Treatment מכונה גם "מסכת הזהב", משום שבין שלל החומרים שמשמשים בו, יש גם תערובת זהובה המכילה זהב 24 קראט שאותה יוצקים על פני המטופלת עד שהיא נקרשת, ממש כמו מסכת מוות של מומיה פרעונית. זה טיפול כזה של סלבס. הם בטח עושים את זה לפני פרמיירה או השקה. קשה לי לחשוב על נסיבות יומיומיות שבהן הייתי פונה לטיפול כזה. יש בזה משהו מוגזם, מופרז.
ערב לפני הצילומים אני אוספת מרצפת ביתי, אשר בנס ציונה, שיירים של ארוחת הערב של הילדים ושל עשתונותי, אותם איבדתי מספר פעמים במהלך השעות הספורות שבהן תיפקדתי כהורה פעיל לשני ילדים מתחת לגיל 3. טלפון מיחסי הציבור של חברת קסמרה, המשווקת הבלעדית של מסכת הזהב בישראל, קוטע את השגרה האפרורית שלי. היח"צנית מבקשת לברר האם אני קלסטרופובית? מסתבר שיציקת המסכה על הפנים כרוכה באיטום של העיניים והפה, והמטופלת צריכה להיות מסוגלת לנשום רק מהאף. אני לא קלסטרופובית, אני מרגיעה את היחצ"נית. ולראיה, אני לכודה בתוך חלום בורגני פרברי כבר כשלוש שנים והכל בסדר.
אני ניגשת למחשב ומקלידה בגוגל את המילים "מסכת זהב", האוטו-קומפליט תוהה אם אני מתכוונת ל"מסכת אבות". האלגוריתם של גוגל קלט עלי ישר שאני לא חומר של מסכות זהב. מה לי ולזה? גם ביח"צ כל הזמן שואלים "מי הדוגמנית" שעליה ידגימו את הטיפול. "נסיינית", אני מתקנת אותם, "אני לא דוגמנית, אני נסיינית". רק זה חסר לי, להגיע בבוקר ולפגוש את המבט המאוכזב של הקוסמטיקאית שציפתה לאיזו נטלי דדון או מיטל דה רזון וקיבלה... ובכן, לא מיטל דה רזון.
אני מתעקשת עם גוגל על מסכת זהב. אחת התוצאות הראשונות היא תמונה מהאינסטגרם של בר רפאלי, שבה רואים אותה שוכבת על מיטת טיפולים עם יציקה זהובה על פניה. פלג גופה העליון מכוסה במגבת אפורה ועצמות הבריח שלה בולטות ושזופות. היא נראית מדהים. בניגוד למה שהיח"צנית הסבירה לי, לבר דווקא יש פתח במסכה באזור הפה, ורואים את החיוך הצחור שלה מבעד למעטה הזהוב. אני תוהה ביני לבין עצמי אם בר רפאלי קלסטרופובית, או שזאת סתם פרוטקציה.
בבוקר הטיפול אני מגיעה לספא של מלון אלכסנדר, ליד חוף מציצים. ליאת הלפרט פליסר, סמנכ"ל הדרכה בחברת דרמל גרופ מקבלת את פני בחדר הטיפולים. מפגש עם קוסמטיקאיות תמיד מעלה את מפלס החרדה שלי. העור שלהן תמיד מטופל ומטופח והעיניים בוחנות. העור של ליאת כל כך לח. לא נגעתי, אבל רואים. בטח כל היום היא מחדירה לחות. "את הדוגמנית?", מבטה השואל נע ביני ובין הצלם ונדמה לי שאני מזהה נימה של בעתה בקולה. "נסיינית, לא דוגמנית", אני משפילה מבט.
ליאת חביבה אלי והיא מוודאת שוב שאני לא קלסטרופובית. "אני אכסה לך את העיניים והפה עם המסכה. אז רק לוודא שאת לא נלחצת מזה ושאת נושמת טוב דרך האף". "אני נושמת מעולה דרך האף", אני מגזימה. יש לי דחף לרצות את ליאת. אני רוצה שהיא תחבב אותי, למרות שהיא בטח רואה ישר דרכי ודרך הנקבוביות הפעורות שלי והבינה כבר שיש לי עור יבש ואדמומי.
אני מתפשטת ונשכבת על מיטת הטיפולים וליאת מכסה אותי במגבות לבנות של בית מלון - "שלא יהיה לך קר". יש בה משהו אימהי ואני מרגישה שמתחילה להיווצר בינינו מערכת יחסים המבוססת על אמון. אני מנסה להבליט את עצמות הבריח שלי כמו של בר רפאלי. לשיזוף זה כבר מאוחר מדי.
"אני מתחילה בניקוי הפנים. חייבים לנקות לך את הפנים", אומרת ליאת וסדק ראשון מופיע בחומת האמון הבצורה שבינינו. היא מורחת בידיה הידעניות ג'ל ניקוי על פני וצווארי. אני שומעת אותה ממלמלת "יש לך צוואר מחוספס". חומת האמון שלנו קורסת. גם מטונפת וגם מחוספסת? למה ככה ליאת?? What did I ever do to you?! אז מה אם אני לא מיטל דה רזון, גם לי יש רגשות.
ליאת ממשיכה בטיפול. היא מחדירה לי לעור מינרלים וויטמינים ומכינה את פני האיכרה הפשוטה שלי למסכת הזהב המלכותית. ואז מגיע הרגע והיא מודיעה לי שהיא הולכת לערבב את חומרי המסיכה. היא פותחת שקיות כאלה כמו של קטשופ, רק יותר גדולות. ומרוקנת את תכולתן לתוך קערה קטנה. באחת מהן, היא מעדכנת אותי, "יש אבקת זהב 24 קראט ממש". ובאמת כשהיא שופכת אותה לקערה רסיסים זהובים ומנצנצים מתפזרים מעלי, מרחפים באיטיות בחלל חדר הטיפולים ונוחתים ברכות על עצמות הבריח שלי. זה מזכיר לי להבליט אותן.
גבינת פילדלפיה על הפנים
המגע של המסכה קר מאוד וסמיך. זה קצת מרגיש כאילו מישהו מורח לי גבינת פילדלפיה על הפנים. למה לא אכלתי ארוחת בוקר? כשאני רעבה כל עולם הדימויים שלי מבוסס על מזון. "עכשיו אני הולכת לכסות לך את העיניים", ליאת מודיעה. היא ממשיכה לצקת את הזהב הנוזלי על פני. יש בזה משהו מעט מלחיץ, הנוזל הצמיגי יושב כבד על העפעפיים ועל השפתיים וסוגר עלי. בניגוד להבטחותיה הקודמות, ליאת לא היתה דרוכה מספיק על משמרתה. המסכה זולגת ומכסה את הנחיר הימני שלי ומאיימת לחסום גם את השמאלי. אני מפחדת שאחנק ואני חוששת שלא אצליח אפילו לפתוח את הפה כדי להתריע על כך. אני גם לא רוצה לקלקל לצלם את השוט ולחרב את האייטם. חיי חולפים לנגד עיני ואני רוצה להגיד לכם, שאם יש לי חרטה אחת זה שלא אכלתי יותר פחמימות.
רגע לפני שהכרתי מתערפלת אני מצליחה לבקע פתח במסכה "אה, ליאת... את סתמת לי את הנחיר ואני לא יכולה לנשום", אני פועה באפולוגטיות. ליאת מפנה את נתיב האוויר שלי ומפצה אותי בעיסוי פנים קל. עכשיו צריך להמתין שהמסכה תיקרש לפני שניתן יהיה לקלף אותה מהפנים שלי.
"תנשמי כמו דג"
תהליך ההתקשות של המסכה לוקח 7-8 דקות, שבסופן היא מקבלת מרקם אחיד אך גמיש. משהו שמזכיר קצת את החומר שממנו עושים כובעי ים. לאחר 5 דקות בערך המסכה עוד לא מוכנה לקילוף, אך היא נקרשה מספיק בשביל לחרוץ בה חריץ לשפתיים. ליאת מחדירה מרית קטנה מפלסטיק מבעד למסכה ולשפתי. "עכשיו את יכולה לנשום מהפה, כמו דג". אני מעבירה את הדקות שנותרו להתייבשות המסכה בהרהורים על מערכת הנשימה של דגים.
"קודם כל צריך לשחרר את השוליים", ליאת פורשת את משנתה בנוגע לקילוף המסכה. היא מעבירה את אצבעותיה סביב פני וצווארי ומפרידה בקלילות את שולי המסכה מהעור שלי. לאחר מכן, היא אוחזת בקצה העליון של המסכה, זה שסמוך למצחי ומקלפת אותה לאט לאט מעל פני, חושפת את העיניים, האף, הפה והסנטר, עד לצוואר.
יש משהו משחרר בתהליך החשיפה הזה. העיניים שהיו סגורות מתחת ליציקת הזהב צריכות להתרגל מחדש לאור, העור נושם שוב (וגם אני), ויש תחושה שהוא מתוח יותר משהיה קודם לכן. ליאת מחזיקה את המסכה שתווי פני טבועים בה מעלי, כמו שרפיקי מניף את סימבה בסצנת הפתיחה של "מלך האריות". פחד אלוהים.
בזמן שאני משילה מעלי את מגבות בית המלון הצחורות ומתלבשת, ליאת אורזת לי את המסכה ומנחה אותי לאחסן אותה במקרר. "ב-24 השעות הקרובות, את עוד יכולה להשתמש בה. פשוט להניח על פנים נקיות, ישר מהמקרר. זה לא עובד חזק כמו בטיפול, אבל זה עדיין עובד. וגם שיהיה לך, זו מזכרת נחמדה". אני נוטלת אותה מידיה, מניחה אותה בתיק שלי וניגשת אל המראה.
העור שלי לח ומבריק, כמו של ליאת, והוא מרגיש מוצק יותר. "אני נראית זוהרת?", אני שואלת את הצלם. "האמת, שקצת, כן". הצלחה. לפני שאנחנו נפרדות, ליאת ניגשת אלי בעניין דחוף. "הצוואר שלך מאוד מחוספס. אני אתן לך את הטלפון שלי דברי איתי. אין סיבה שהוא יהיה מחוספס כל כך". גם לי קשה לחשוב על סיבה.
אפופת גלאם אני חוזרת למערכת ולאחר סיבוב דאווין של המסכה בקרב הקולגות שלי, אני מטמינה אותה במקרר של המטבחון, כמו שליאת הורתה לי. שם היא תיוותר לפחות עד יום חמישי, כי זה היום שבו מנקים את המקרר. אבל הזוהר הזהבהב שקורן מפני לא מש ולא דהה גם אחרי שעות מול המקלדת באור הקופח של הפלורסנט, ובצהרים החלטתי שחבל לבזבז וודג' קורן במשרד. חווית הכמעט מוות שחוויתי בטיפול עוד הדהדה בראשי ושמתי פעמי אל קונגרס בזל. כי כפי שידוע לכל, אקדח זהב שמופיע במערכה הראשונה, חייב להסתיים בלאפה שווארמה.
הטיפול במסכת זהב עולה 500 שקלים וצפונה לטיפול בודד, וניתן לבצע אותו אצל קוסמטיקאיות מורשות קסמרה במלון אלכסנדר, ברשת ישרוטל ובמלון הרודס ים המלח.