לכל אחד יש את סיפור הלידה שלו, הסיפור שלי התחיל בנסיעה עם חברות לברצלונה. בינואר 2015, כשאני בשבוע 25 להריון (חודש שישי) לאחר לילה עם מעט שעות שינה של אריזות, ניקיונות, הכנות ובעיקר נקיפות מצפון (שהשארתי את יהב בן ה-3 בארץ) יצאנו לדרך. בערב, כשסוף סוף הגענו למלון, התקשרתי הביתה, ויהב שלי לא הפסיק לבכות ולבקש שאחזור. שום דבר שהוצאתי מהפה לא הצליח להרגיע את הבכי קורע הלב שלי ושלו. נקיפות המצפון והגעגוע גברו על הכל ברגע אחד.
קצת אחרי חצות, ישבתי עם החברות בחדר לתכנן את המשך הטיול, לאחר מנוחה קצרה קמתי לכיוון המקלחת. ברגע שקמתי מהמיטה הרגשתי תחושה שלא הותירה בי כל ספק ירדו לי המים. במרחק צעד וחצי בין המיטה למקלחת מיד הבנתי מה קרה. עצמתי עיניים וניסיתי להרגיע את עצמי עם מנטרה שחזרה על עצמה עוד המון פעמים ''אין סיכוי שזה קרה, תירגעי, הכל בסדר''.
ברגע אחד, העולם התהפך
אבל כלום לא היה בסדר. ברגע אחד הרגשתי איך העולם מתהפך והקרקע נשמטת לי מתחת לרגליים. ואני, שכבר עברתי הריון אחד מושלם שבו קראתי כל פיסת מידע בנושא לידה, הבנתי מיד את המשמעות הבסיסית של ירידת מים בשבוע מוקדם פגיה עד שבוע 36 ומשקל מינימום של 2 ק"ג. הגעתי עם חברותיי בשעת לילה מאוחרת ללובי המלון, מבוהלת ובוכה, מנסה להבין האם מה שקרה לי אמיתי, ואיך זה בכלל יכול להיות שהמים ממשיכים לזרום ללא הפסקה?
ביקשתי מפקיד הקבלה שיזמין לי מונית לבית החולים ליולדות הכי קרוב. הגענו לבית חולים לתיירים מנומנם למדי. רופאה צעירה קיבלה את פניי ואיששה לי את שידעתי מדובר בירידת מים. היא הסבירה שהיא מתחילה טיפול לפי פרוטוקול ירידת מים בשבוע צעיר אנטיביוטיקה וזריקה להבשלת הריאות.
.
לאורך הלילה המים המשיכו לזרום, ואיתם גם הדמעות שלא נחו לרגע. צוות בית החולים ניסה להרגיע שזה בסדר, אבל לא ממש הצלחתי לקלוט. בשעה חמש וחצי, שעון ישראל, התקשרתי ליובל בעלי ובישרתי לו את אירועי הלילה
מתכוננים ללידת "אקסטרים"
עוד באותו הבוקר העבירו אותי לבית חולים הטוב ביותר בספרד המתמחה ב"לידות אקסטרים" ובמשקלים הנמוכים מ-1 ק"ג. בבית החולים הצוות קיבל את פניי עם חיוך וליטוף, הסביר לי את המשמעות של ירידת מים בשלב כל כך צעיר, ואת חוסר הוודאות הגדול שאופף את המצב הזה. הם אמרו שהם לא יודעים לומר מדוע זה קרה, ומה יהיה גורל התינוקת שלי, וכל שיש להם לעשות הוא לעקוב ולהמתין להתרחשות.
במשך שבוע שכבתי ללא תזוזה עם המון אנטיביוטיקה בווריד ובדיקות יום יומיות מקיפות שנערכו לי ולעוברית הקטנה שלי. בינתיים בארץ יובל קרא המון מאמרים בנושא, קיים מרתון פגישות עם רופאים בכירים שנתנו את חוות דעתם (שנעה מהפסקת היריון מיידית (כי כבר יש לנו ילד בריא בבית) עד בניית כל תרחיש אפשרי ורוד או קטסטרופלי.
בדיוק שבוע אחרי ירידת המים יובל החליט שהוא לא מקשיב לי יותר וטס לברצלונה. הוא נכנס לחדרי בבית החולים ומיד כשראיתי אותו הצלחתי לנשום קצת לרווחה, אך מהר מאד חזרתי למציאות והבנתי שאני לקראת לידה. עוד לילה קודם החלו להופיע אצלי סימנים לתחילת תהליך של לידה, וחמור יותר - חשש כבד לזיהום אצל העוברית הקטנה שלי ואצלי. כשהמדדים הלכו והחמירו, הבהילו אותי לניתוח קיסרי חירום שבו נולדה מיה שלנו במשקל 850 גרם , קטנטנה יותר משאפשר לדמיין, וממה שתמונה יכולה להעביר.
סופרים את השעות
זמן קצר לאחר הלידה מנהל הפגיה הגיע לחדרי וסיפר לי את מעט הפרטים שאפשר בשלב הזה, הוא הדגיש שוב ושוב עד כמה המצב קריטי ואינו מלמד דבר על העתיד. כך ספרנו יחד איתו את השעות הראשונות בחייה של מיה, הבוחנות עד כמה יציב מצבה ובלחץ אינסופי עוברות שעתיים ראשונות ולאחריהן שבע, 12, 48 ו-72 שעות קריטיות לחייה. כל שעה של מצב יציב מפחיתה את הסטטיסטיקה למקרה מוות וסיכוני פגיעה פיסית. ככל שעובר הזמן הפחד מהיקשרות הולך וקטן, ובזמן שאני מרותקת למיטה אני נאבקת בכל כוחי לשאוב עבורה טיפה אחרי טיפה של חלב אם.
יובל נמצא עם מיה מדי שלוש שעות בזמן הטיפול והאכלה, ובשאר הזמן הוא איתי, מחזק, מעודד ומרגיע. ואנחנו, שרוצים להאמין בטוב ביותר, לא רוצים שיהיה אדם אחד בעולם שלא יאמין בה כמונו ומחליטים לא לפרסם עליה כלום לסביבה, שומרים לעצמנו כל פרט מידע של שם, משקל מצב רפואי, וכמובן תמונה.
אחרי יומיים וחצי של החלמה קשה מהניתוח אני מצליחה לעבור מהמיטה לכיסא הגלגלים ויובל לוקח אותי לפגישה הראשונה עם הקטנטונת שלי. בדרך אני לומדת את השגרה הארוכה שמתוכננת לי - הדרך לפגיה, צלצול באינטרקום לאחיות לקבל אישור להיכנס לראות את הבת שלי, חיטוי ידיים בכניסה ולבישת חלוק.
כבר מהרגע הראשון מנגינת הפגיה צורמת מדי באוזניים מכשירים מצפצפים מכל עבר רומזים שיש בעיות עם פגים מסביבנו. בדרכנו לאינקובטור אנו עוברים על פני כל הפגיה עד שמגיעים לשורה האחרונה - טיפול נמרץ.
ואז זה קרה מבעד לחלונות הקטנטנים של האינקובטור ומגובה כיסא הגלגלים אני מצליחה בקושי לראות את מיה שלנו, קטנטנה ושברירית בלי גרם אחד של שומן לגופה, מחוברת לצינורות מכף רגל ועד ראש. אני מסתכלת ולא מאמינה שבמקום לגדל אותה עם המון חום ואהבה בתוך גופי, היא שוכבת לבדה באינקובטור ותחת הטיפול של צוות רפואי בלבד.
האחיות פותחות עבורי את חלון האינקובטור אני מושיטה את ידיי אליה ומחזיקה את אצבעותיה המיניאטוריות בחוזקה, ולוחשת בשקט שאמא פה. והיא, כאילו הקשיבה, לפתה את האצבע שלי בחוזקה (יחסית), והבטיחה לי בחזרה שאף אחד מאיתנו לא מתכוון להרים ידיים.
במשך 70 ימים בדיוק מיה אושפזה בטיפול נמרץ, ומיומנו הראשון עד האחרון בפגיה נכנסנו לרוטינת פגיה שבה הגעתי לבית החולים מדי יום בשמונה בבוקר עד עשר בלילה, מדי שלוש שעות שואבת חלב, מטפלת, מחזיקה את היד, מלטפת ומרגיעה בזמן בדיקות כואבות ודקירות מחטים , שרה שירים ועושה איתה המון שעות של קנגרו, בהן סיפרתי לה על אחיה הגדול ועל משפחה דואגת שכל כך רוצה לפגוש אותה.
2 ילדים אהובים במרחק 3,000 קילוטרים
בכל אחד מימי הפגייה מיה נלחמה בכל כוחה ועם המון אומץ ולא ויתרה לרגע. היא נתנה לנו את היכולת להאמין בה כל כך ולהיות אופטימיים. ואני, אני לא מפסיקה לחשוב לרגע על ילד חכם ומתוק בן שלוש שהשארתי בארץ, שבסך הכל ביקש אחות קטנה במתנה ליומולדת, ועל תינוקת קטנטנה וחסרת אונים שנמצאת במרחק של למעלה מ-3,000 ק"מ מהבית וצריכה אותי שעה שעה. המחשבה הבלתי פוסקת על כך שבכל רגע אני חייבת לבחור בין שני ילדים הוציאה אותי מדעתי והביאה אותי ללא מעט נקודות שבירה.
מיה שלנו, לעומת זאת, הלביאה האמיתית עברה פגיה יחסית טובה, נלחמה יום אחרי יום, חיזקה אותנו לאורך כל הדרך, לימדה אותנו סבלנות, פרופורציות מהן. ולנו, נשאר רק להודות על סביבה כל כך תומכת ואוהבת שעשתה כל מה שאפשר בשביל לעזור ולהקל על כולנו, ולשני ילדנו הנדירים - לבכורנו יהב על תעצומות נפש בגרות, הכלה והבנה שגילה בגיל כל כך צעיר מבלי שבחרנו כך עבורו, ולמיה הגיבורה המדהימה שלנו על כך שלא ויתרה לרגע, עודדה אותנו בלי סוף, על הקסם השובה והאור האינסופי שהכניסה לנו הביתה.
