נסו לתאר לעצמכם סיטואציה שבה אתם לא מעוניינים לבכות או לצחוק, אבל הדמעות פשוט זולגות מעצמן ללא הפסקה ולמשך זמן ארוך מאוד. סתם ככה, ללא סיבה ובלי התראה מוקדמת. זה מה שעובר על אלה הסובלים מתסמונת הבכי והצחוק.
תסמונת הבכי והצחוק (PBA), נגרמת כתוצאה ממחלות נוירולוגיות שונות כמו פרקינסון, אלצהיימר, טרשת נפוצה, ALS, וכן אירועים מוחיים דוגמת שבץ או פגיעות מוחיות אחרות. זוהי תסמונת מוטורית לחלוטין, הגורמת לפרצי צחוק או בכי בלתי נשלטים, וללא קשר לסיטואציה המתרחשת בזמן אמת.
מדובר בהתקפים של צחוק רצוף או בכי המתפרצים ללא שליטתו של החולה. נוסף לבעיות פיזיות שגם ככה יש לאותם החולים, בין אם רעידות במידה ומדובר בפרקינסון, התקפים מוטוריים כתוצאה מטרשת, או ניוון כתוצאה מ-ALS, נדרשים החולים להתמודד גם עם מבוכה חברתית הנגרמת להם בעקבות התסמונת.
לכל התופעות הכי מוזרות בעולם
רבים מהחולים או מהסובבים אותם, טועים לקשור בין ההתקפים ובין בעיות נפשיות כאלה ואחרות. גם החולים עצמם, שמודעים לכך שהם לא מעוניינים בבכי המתפרץ, שכן הם כלל לא עצובים או נרגשים, עשויים לטעות ולהניח כי מדובר בבעיה נפשית כלשהי.
מחקרים שנעשו בנושא מצאו שהתסמונת נגרמת בעקבות פגיעה במסלולים המוטוריים הנעים מקליפת המוח עד לגזע המוח. אם ישנה פגיעה במסלולים המוטוריים בשני צדדיו של המוח, ישנה סבירות להופעת תסמונת הבכי והצחוק. האזורים הנפגעים במוח אחראיים לתפקוד אזור הפה והלשון, ופוגמים בתפקוד השפתיים, הלסתות והלשון.
פרצי צחוק ובכי הם אחד מהתסמינים לפגיעה באזורים אלה, ולרוב יופיעו לצד הפרעות נוספות כמו הפרעות בדיבור, באכילה או בבליעה. בני הגיל השלישי, נמנים עם קבוצת סיכון בולטת ללקות בתסמונת ה-PBA, מתוקף היותם בעלי סיכון גבוה ללקות במחלות נוירולוגיות הגורמות לתופעה זו. כמו כן, אירוע מוחי כדוגמת שבץ, בעל סבירות גבוהה להתרחשות בקרב מבוגרים לעומת צעירים.
הרפואה כיום לא יודעת לפתור את התופעה לחלוטין. המחקרים מתמקדים בהבנת הגורמים לאותן מחלות נוירולוגיות מתוך תפיסה שעצירת המחלות תביא להיעלמות התסמונות ותופעות הלוואי הנלוות לה. עם זאת, קיימת תרופה בשם נודקסטה (Nuedexta) שנקשרת לרצפטורים במוח שככל הנראה קשורים בהתנהגות ובכוחה להביא להפחתה של תדירות ההתקפים כמו גם החלשה משמעותית של עוצמתם ואורכם. חשוב לציין שבעבר הטיפול התרופתי שניתן לאותם החולים היה ממשפחת נוגדי הדיכאון תרופות כמו ציפרלקס או פרוזאק לדוגמה, אך הן לא נמצאו יעילות שכן הגורם לתופעה אינו פסיכולוגי או נפשי.
חולים רבים מעדיפים לשמור את המידע על מצבם לעצמם, ולא לשתף בכך את הרופאים המטפלים. חשוב מאוד להדגיש שוב שאין מדובר במחלה נפשית. לתופעה הזאת, שהינה תופעה רפואית לכל דבר ועניין היום יש פיתרון. מומלץ לשאול ולהיוועץ עם הרופא המטפל גם על תופעות מהסוג שתוארו לעיל.
ד"ר בוריס צ'לביאן הוא סגן מנהל מחלקת שיקום, המרכז הרפואי בני ציון