הרומן שלי עם הריצה התחיל מוקדם, כשההורים הכריחו אותי לצאת בכל בוקר לפני בית הספר לסיבוב ריצה עם אחותי הקטנה שסבלה אז מאסתמה. הרופאים אמרו שזה עוזר. סבבה, עוזר - אבל למה גם אני חייבת?
זה היה קשה בכל מובן אפשרי, ואני זוכרת היטב את תחושת הצריבה בחזה, את הרגליים הכבדות והקושי, ובעיקר את זה שהייתי חייבת לקום שעה מוקדם יותר כדי להספיק את כל זה לפני שההסעה באה לקחת אותנו לבית הספר.
שנאתי את הבקרים האלו, אבל ככל שחלף הזמן משהו בי התחיל להשתנות. זה התחיל בגיל ההתבגרות כשהרגשתי שהריצה נותנת לי שקט בתוך הכאוס הנורא שבתוך הראש (נו, הורמונים של גיל ההתבגרות, מה יש להוסיף), עוזרת לי להתרכז בתקופות עומס של מבחנים ולימודים (הפרעות קשב, שלום!) ובעיקר נותנת לי תחושה של עוצמה. אולי קשה להאמין היום, אבל הייתי נערה ביישנית, והריצה אפשרה לי מקום של כוח ושליטה בבלגן הזה שנקרא חיים.
הזמן שלי עם עצמי ועם השדים שבראש
אז מה הקסם הזה שבריצה, שסוחפת אחריה אלפים רבים ואיך הגעתי מהתמודדות עם ריצות בוקר בילדות להקמה של קבוצות ריצה לנשים?
יש משהו בריצה למרחקים שבסופו של דבר מעמיד אותך מול עצמך ומול השדים שבראש שלך, מול עצמך ומול המאבק לוותר או להמשיך, מול עצמך והדימוי העצמי שלך, מול עצמך וכמה רחוק את מוכנה ללכת כדי להוציא את עצמך מאזור הנוחות שלך.
עבורי הריצה הפכה להיות אי של שקט. גם היום, הריצות הארוכות שלי הן הזמן היחיד שבו אני יכולה להקשיב למוסיקה שאני אוהבת ללא הפרעות, לנהל עם עצמי שיחות נפש, לבחון בשקט מצבים שאני נקלעת אליהם לאורך היום ומטרידים אותי. זה הזמן שאני צריכה לעצמי כדי לעשות ריסטארט לראש ובוסט לגוף. היא שומרת על השפיות שלי ועל הבריאות שלי.
הזמן שלי עם נשים חזקות
אחרי שנים רבות של ריצה לבד, גיליתי את הקסם שבריצה עם עוד אנשים. זה התחיל כשהחלטתי להתאמן למרתון הראשון שלי. הריצה המשותפת אתגרה אותי, גילתה לי צד תחרותי שלא ידעתי שקיים בי, ובעיקר גרמה לאימונים לעבור הרבה יותר מהר.
אבל השלב האחרון והמופלא באבולוציית הריצה שלי הוא החוויה של לרוץ יחד, ובמיוחד עם נשים. זה התחיל מריצה עם חברות, כשהפכנו את שבת בבוקר למפגש ריצה כיפי שכולל הרבה קילומטרים, הרבה דיבורים, והרבה צילומים, והמשיך עם קבוצות ריצה לנשים שהפכו לחלק משמעותי מהחיים שלי.
עם השנים גיליתי שהרבה נשים מפחדות להתחיל לרוץ. זה לא חוסר רצון ולא חוסר מוטיבציה, אלא פשוט פחד. פחד שאני לא אצליח, פחד ממה שיחשבו עלי, פחד שאראה מגוחכת, פחד מכישלון, פחד מקושי. דווקא בקבוצה הפחד הזה מתפוגג. כל יום אני מגלה מחדש עד כמה נשים זקוקות לסביבה מפרגנת כדי לפרוץ את המחסום הזה - סביבה שמדברת את השפה שלהן, חיה את הקושי שלהן, מאפשרת להן לקטר, לצחוק על עצמן וגם לבכות לפעמים. כי הכל לגיטימי, מאפשר ולא שיפוטי.
נשים בכל הגילאים ובכל המידות נפגשות בקבוצות ריצה ברחבי הארץ כי הן רוצות לדאוג לעצמן ובעיקר כי הן חולמות לרוץ. וכולנו שוות במקום הזה - מזיעות, מקטרות, מתייאשות ומתרוממות שוב מחדש. גיליתי עד כמה נשים יודעות לחלץ אחת את השנייה, ממצבים של ייאוש וקושי לגבהים של אומץ והעזה.
הרי בסופו של דבר, הריצה עצמה היא בסך הכל סממן לזה שאנחנו אמיצות מספיק לנסות משהו שאינו קל בהגדרה, לעשות משהו שאולי יגרום לאנשים להרים גבה. לומר 'אני רצה' זה בעצם כמו לומר - אני עוצמתית, אני בוחרת לאתגר את עצמי, כדי להיות גרסה משופרת של עצמי. אני אולי אמא, או בת, או עקרת בית, או פרופסור, או סטודנטית או עורכת דין אבל כשאני רצה זה כל מה שאני. אני רצה. עכשיו, נראה אתכם עוצרים אותי.
ענת הראל