נשיקה לדוד: איפה אתם תסבלו בחג?

חגי תשרי הם יום הכיפורים, תרתי משמע, של הורים לילדים. לפחות פעם בשבוע אתם מתבקשים לארוז את הילדים שלכם במוקסינים, מכנסי צ'ינו וחולצה לבנה שלעולם לא תהיה עוד לבנה (איך זה שאף אחד עוד לא המציא חולצות לבנות מבד של מפות חד פעמיות?), לנסוע בפקקים לבית של אמא/סבתא/דודה תורנית ולאכול ארוחת חג שמתוך התחשבות בכם – מתחילה מוקדם מדי ומבחינת הילדים שלכם, מסתיימת מאוחר מדי.

כולנו יודעים איך האירועים האלה מסתיימים: בשלב מסויים של הארוחה אתם מבינים שהילדים שלכם בעייפות יתר. אז אתם מורידים אותם מהנברשת שעליה הם מתנדנדים באותו רגע או מגרדים אותם מרצפת הסלון, מחליפים להם את הצ'ינו והמוקסין בפיג'מה חיננית שארזתם בתיק מבעוד מועד, זורקים אותם במושב האחורי של האוטו ונפרדים בחופזה. אבל בואו נתעכב רגע דווקא על איך זה מתחיל – כשאתם מגיעים לארוחת החג.

טקס הכניסה לארוחת חג משפחתית כולל את טבילת האש של "לא ראינו אתכם מאז שהייתם כאלה קטנים... אתם בטח לא זוכרים אותנו" ומשם מסלים די מהר ל"נו, תן נשיקה לדודה". ילדים נוטים לסלוד מהמעמד הזה – ובצדק. אף אחד לא אוהב נשיקות רטובות בניחוח נפטלין של זקנים שההיכרות עמם היא עמומה במקרה הטוב. ולמבוגרים יש נטיה להכריח אותם, כי יו נואו – לא נעים וזה... מאיירת ישראלית בשם דנה נחום שחררה לרשת סרטון קצר שממחיש את הסוגיה הזו, במטרה להזכיר להורים שזכותם של ילדים על גופם, ושלא, הוא לא. בכל גיל. קחו את זה כחומר למחשבה בשבועות עמוסי החגים שלפניכם.