חיים של אבא: סוף דבר

176. מדי שבוע, ללא הפסקה, ללא הפוגה. 176 טורים ברצף. מי יודע, אולי הרצף שווה שיא עולם - בודק רגע את הווטסאפ. הממם, עדיין אין הודעה מהחבר'ה של גינס - הוא בטוח ארוך מהמצופה בתחילת הדרך. חילופי השעות בין תשע"ו לתשע"ז על ספו של גיל 40 מהווים זמן טוב לחתום פרק שארך שלוש שנים וחצי, שבו שיקפתי את חייהם של רבים דרך המשפחה הקטנה שלי.

הרעיון היה להביא את הזווית ההורית המחוספסת והמאצ'ואיסטית לכאורה, ולהראות שגם אנחנו הגברים - החוליה החסרה בין הניאנדרטלים לנשים - יודעים, ברגישות ובנחישות, להיות הורים נפלאים, ובעלי מנעד רגשות ויכולות הממיסות כל קלישאה חבוטה בעניין, כולל זו המציגה אותנו כחוליה החסרה בין הניאנדרטלים לנשים.

כן, על הדרך יצרתי לעצמי הזדמנות גם לקושש כמה שקלים נוספים למשכורת כשהילדים מסייעים לפרנסה באופן פסיבי, בעצם היותם ילדיי ומושא לכתיבה. כן, גם עברה בראש המחשבה שטור שבועי יספק להם בעתיד חומר קריאה החושף רגעים מילדותם, כאלה שהזיכרון טשטש או הדחיק. וכן, זה היה גם ניסיון לחרוט עוד שריטה קטנה של זיכרון בחייהם ובחיי, כזאת שאפשר לחזור אליה מדי פעם, וממרחק השנים לגלות בה עוד רובד ועוד תובנה.

טוב, לא צריך לעשות מזה עניין. אין צורך להגביר את הרדיו בפקק או לפתוח יום שידורים מיוחד עם אגנוס דאי של באך כפסקול, ואם דיברתם על זה במטבחון בעבודה אז כנראה שבאמת נגמרו לכם נושאי השיחה עם הקולגות. אין פה דרמה, וזה לא ממש חשוב, בסך הכול זו חלקת אלוהים קטנה משלי - טור נחבא במדור צנוע שטמון בתוך תאגיד תקשורתי גדול, אבל חשתי חובה להודות לכל אותם קוראים קבועים ומזדמנים שהדהדו במשך כל השנים את הטור, ועתה ראוי להדהד להם פידבק משלי.

כיום, בעידן הרשתות החברתיות בו כולם משתפים את כולם על הכול, מדור שכזה הוא עוד עץ ביער הבלוגים, הפוסטים והסטטוסים שגדלים פרא ברשת. אבל האמת היא שלמרות רוח התקופה החשיפה קשה, גם לאדם שתקשורת היא תחום עיסוקו. יש משהו מאוד לא צנוע, חסר מודעות עצמית ונרקיסיסטי בלכתוב על עצמך. וכמובן שיש לחמוק מסכנת הטרחנות המרחפת ממעל כשכותבים על ילדים.

מעולם לא כתבתי קודם לכן בגוף ראשון ועל נושאים אישיים ויומיומיים. תמיד היו אלה טורי דעה או כתבות מגזין על עניינים חשובים יותר או פחות, ופתאום, ביזמתי המלאה, מתוך רצון ליצור נישה חדשה בעיתונות הישראלית - (כחכוח) את מידת הצלחתי (פאוזה) יקבעו ההיסטוריונים - חשפתי את עצמי, ילדיי ואשתי, בלי הודעה מראש, לכך שזווית צרה מאוד מחיינו תוצג בחלון הראווה האינטרנטי מדי שבוע. כמה קשה הייתה החשיפה? הטור הראשון נכתב בגוף שני. הטור השני נפתח בגוף ראשון ובמילה "אני", כי ידעתי שאין דרך אחרת לכתוב את זה.

לאט לאט, שבוע אחרי שבוע, טור אחרי טור, בלי אישורי בנייה וללא טופס בקשה לרישום חברות, הקמתי את מפעל חיי הצנוע. אחרי הילדים, כמובן.

כתבתי את היומיום, ללא כחל וסרק, בלי יותר מדי פילטרים, ושמחתי לגלות שהוא שיקף להרבה אנשים אחרים את היומיום שלהם - אותם לבטים, דאגות, תהיות, חששות, קשיים, כעסים, וגם אותה התלהבות, שמחה, התפעלות, התפעמות ואהבה, שגורמים לנו הילדים. בסך הכול ילדים הם הרחבה של עצמנו, אנחנו אוהבים אותם כי הם שלנו, הם הטאבו הגנטי שלנו בעולם, החותמת האנושית שיצרנו, הם אנחנו בדרכים אחרות.

אין פה מיצוי חלילה או עייפות החומר, רק תזמון נכון שמגיע בעיתוי חגיגי. מדי רגע מתרוצצים בראשי שלושה-ארבעה רעיונות לטור. ילדים הם מקור בלתי נדלה לרעיונות, אפשר לכתוב עליהם ודרכם ללא הפסקה. זאת זכות גדולה לחוות ילדות נוספת ולראות את המציאות דרכם, בעיניהם. הורות היא ההר שעליו נטפס כל החיים, וילדינו הם הדבר הכי יקר, מורכב ומאתגר שניצור או שניתקל בו.

מפה לשם, הזמן חלף, הטורים נערמו זה על גבי זה, ויצרו פסיפס מגוון של החיים בארץ כהורים חילוניים בעידן של מהפכת מידע, טרור ושאר שינויים תרבותיים גלויים וסמויים מן העין. והיה כיף.

הילדה נהגה מדי פעם לקרוא על עצמה דרכי, הקטנצ'יק התלהב מהתמונות של עצמו בגוגל וכבר הגיע לגיל שבו הוא יכול לקרוא בעצמו על עצמו, קיבלתי מחמאות מהמשפחה, שבחים מחברים לעבודה, תגובות מהורים בשכונה, שמעתי חברים שפתאום מדקלמים משפט מטור נשכח כאילו מדובר באיזו שורה מגבעת חלפון, טוקבקיסטים שמפרגנים או מבקרים או מנאצים - הטור נגע באנשים, ואנשים נגעו בחזרה.

חמישה חושים יש לאדם, אבל חוש ההומור הוא החוש החשוב מכולם. זה החוש שמכניס הכול לפרופורציות הנכונות, מעניק נקודת מבט בריאה ורחבה יותר על מציאות שנראית לא פעם סבוכה וקשה. החיים הם הרי אבסורד מתמשך עם סוף ידוע מראש, כך שכל שנותר הוא רק לחייך אליהם בסלחנות ולברור את העיקר מהטפל כדי ליהנות בדרך.

לחיינו כהורים, ולא משנים המין, המוצא או הגיל, יש מכנה משותף. כל אחד, הורה וילד, הוא יחיד ומיוחד, אבל כשמניחים את כל היחידים והמיוחדים בערימה, הם הופכים מבחוץ למקשה אחת. הביטו במסוע המניע אלפי אפרוחים בני יומם אל הלול וכולם ייראו לכם אותו דבר, גוש צהוב וחסר זהות שאין אליו כל רגש, אך קחו אחד מהאפרוחים לרגע בידכם ופתאום תרגישו שהוא הדבר הכי יקר ושברירי בעולם. זה לא שונה כשמדובר במשפחות ובאנשים. אנחנו משפחה קטנה - אבא, אימא, ילדה וילד - ויש אלפי משפחות כמונו, אבל המדור הזה הציב זכוכית מגדלת והיה לקוראים בבחינת תסתכלו עליהם ותראו אותנו.

אז 176. היו יכולים להיות 1,976 או 76, זה לא משנה. מה שמשנה הוא שהטור גרם לאנשים לצחוק, להתרגז, להיזכר, להזדהות, לחשוב ולבקר, אפשר לי להעניק מתנה לילדיי ולאשתי ולחלוק אתכם חיים של אבא. תודה ושלום.

כל הטורים של חיים של אבא
לעמוד הפייסבוק חיים של אבא
לטוויטר של ארז מיכאלי