חיים של אבא: חתיכת סיפור לפני השינה

80 אחוזי לחות, זיעה, עשן סיגריות וצפצופים. אין דרך אלגנטית באמת לצאת מהטרמינל בנמל התעופה בן גוריון. זהו, סגרנו את מחנה הקיץ ספראוט לייק שבניו יורק, ויצאנו עם הילדים כדי לסחוט את הטיפות האחרונות מאמריקה לפני החזרה להולילנד. שופינג באאוטלט; ערימות של פיצה בלב העיירה טנפלאיי שבניו ג'רזי; שלוש שעות על המתקנים בלונה פארק שבקוני איילנד, כולל מרוץ מכוניות משפחתי; ברביקיו בחצר של אנדרו וסאם בברוקלין; ארבע שעות עם ברוס ספרינגסטין באצטדיון מטלייף (הבן אדם הוא פסל החירות של ניו ג'רזי. מסתבר שההופעה שבה היינו הייתה השנייה הכי ארוכה שלו על אדמת ארה"ב, 3:52 שעות, ובכל הזמן הזה ראינו אגדת רוק עם טונות של כריזמה והמון נשמה בכל שיר. בחיי, הוא אנרגטי כמעט כמו הילדים שלי); ביקור במוזיאון נושאת המטוסים במנהטן; גלידה בסוהו; פיצה ושייקים בפארק של גשר ברוקלין ועשרות קילומטרים – ברגל, באוטו וברכבת – בניו יורק סיטי והסביבה.

אלה היו יומיים וחצי אינטנסיביים, כמו שרק ישראלים שחייבים לחזור למזרח התיכון יודעים למצות. כל מה שנשאר לנו אחרי הנחיתה זה לישון. אז ישנו, רק לא בזמן הנכון.

ששש, אולי תנמיכו!! אחת בלילה ואלה יושבים על הספה בסלון, מנשנשים חטיפים וצופים בסרט כאילו אחת בצהריים. אף פעם לא חטפתי ג'ט לג. עד הפעם הזאת. ספוילר: זה לא אני, זה הילדים. אחרי שישנו שעה בלבד בטיסה, הם דפקו התרסקות מפוארת על הספה בסלון ומאז הכול התהפך לנו. בשתיים הם חיממו משהו במיקרו וגם אותי על הדרך, בשתיים וחמישה הרחתי פופקורן, בשתיים וחצי מסתבר שהיה קטע ממש מצחיק בסרט, בסביבות שלוש הם ערכו דיון מעמיק וקולני לגבי בחירת הסרט הבא, בשלוש וחצי הפסקת שירותים, בארבע קפצתי מהמיטה עם עוד "אתם חרשים או מההה?", ובחמש הם הלכו לישון ואני גם. התעוררנו אחר הצהריים. שיט.

ויהי לילה ויהי בוקר, יום אחד.

הלילה חזר. חייב להירדם, חייב להירדם, חייב להירדם. לא נרדם. פתאום הילדה נכנסת לחדר השינה. "אבא, כל הרצפה של האמבטיה רטובה". קם, רואה את המנוע של המזגן מטפטף בקצב שיכול לגנוז את תשדירי "ישראל מתייבשת" לנצח. הלך המזגן. תוך דקות הלחות בבית חייבה זימים כדי לנשום. אבל לפחות אפשר לשרוף את הזמן, פתחנו במבצע ייבוש שנמשך עד שתיים בלילה. מה עכשיו? הילדה ישבה מול המחשב והדליקה פרק בפרק באיזו סדרת נעורים, ואני ניצלתי את המשך הלילה כדי להתחיל את עונה 4 של הסמויה. כן, הצתה מאוחרת, אבל היי, זה לפחות לא פרקליטי LA. בחמש הם הלכו לישון, ואני גם. התעוררנו אחרי שעתיים. שיט.

ויהי לילה ויהי בוקר, יום שני.

מבחינה אבולוציונית למונרכית יש יתרון ברור עליי, כי היא קיבלה מתנה שהייתי מוכן לשלם עליה הוראת קבע כל החיים: כפתור on/off. היא מסוגלת לישון בכל מקום, בכל זמן, בכל תנאי, לכמה זמן שהיא רוצה, בלי הגבלה ובלי אותיות קטנות בהסכם שלה עם הטבע. אני ישן מעט, וכל יקיצה מקרית במהלך הלילה עלולה להסתיים בשעה של בהייה בתקרה. אצלה השינה היא דרך חיים, אצלי זאת פריבילגיה.

לערב השלישי הגעתי אחרי יום עבודה ארוך כשאני רצוץ ואופטימי, רק כדי לגלות שהגדולה נרדמה לשלוש שעות אצל חברה, והקטנצ'יק תזמן את שנת היופי שלו לשש בערב כדי שבעשר יקום לקרוע את העיר, או לפחות לנצל את חבילת הבידור שיש לסלון שלנו להציע. אחרי ההדחקה והכעס הגיע שלב הקבלה. לעזאזל, אני חולה בג'ט לג.

סיפור הלילות הקודמים חזר על עצמו: סרטים, צחוק רם, ווליום מוגזם, חום בלתי נסבל, לחות ברמה שמאפשרת לשתות אוויר בעודו באוויר, התהפכות מצד לצד ואישה מעוררת קנאה שמתעוררת לשלוש דקות מדי שעתיים. בחמש הם הלכו לישון, ואני גם. התעוררנו אחרי שעתיים. שיט.

ויהי לילה ויהיה בוקר, יום שלישי.

נו מה, הלופ הזה לא ייגמר לעולם? החיים יהפכו עכשיו לגרסה המפוהקת של "לקום אתמול בבוקר"? אנשים נראים מטושטשים מרוב עייפות, האחד בספטמבר והלו"ז התובעני שהוא מביא עמו מתקרבים בצעדי ענק, ועוד מסיבה לילית אחת אני זורק את הילדים על מטוס שייקח אותם ואת השעון הביולוגי החדש שלהם בחזרה לאמריקה.

ואז הגיעה התרסקות מפוארת, ומאז הכול התהפך לנו לכיוון הנכון. כל מה שהיה צריך זה מזגן מתוקן, ספה ותכנית משעממת בטלוויזיה, כדי שהגדולה תירדם כבר בשמונה וחצי בערב – שיא חדש! ואפילו בלי משא ומתן – והילד יגלה שאין לו עם מי לבלות את הלילה וילך לישון.

זהו, ישנים כרגיל, חזרנו סופית מאמריקה ארבעה ימים אחרי שחזרנו מאמריקה. שלוש וחצי בלילה, הילדה מעירה אותי. אבא, היא לוחשת כשידיה מעסות את צדי בטנה, יש לי בחילה. לא נורא, כאב בטן זה בסדר, העיקר שהחלמנו מהג'ט לג.


לכל הטורים של חיים של אבא
לעמוד הפייסבוק חיים של אבא
לטוויטר של ארז מיכאלי