עוד סיפור אחד של אהבה: למה שימי תבורי מתחתן סדרתי?

נישואים הם לכאורה נגד טבע האדם, אז למה יש אנשים שלא מפסיקים להתחתן? (ולהתגרש, כמובן). דומה שמעולם לא היה שימי תבורי כל כך מאוזכר בכותרות כמו בשבועות האחרונים. מה שלא עשה קול הזמיר שלו בקריירה של עשורים, מצליח להסעיר מדינה שלמה: נישואיo מספר מי זוכר כמה לגברת חדשה - יהודית באומן, שהיא טלנובלה בזכות עצמה. יחד הם מצליחים לכבוש כותרות ולכבס כביסה מלוכלכת בפומבי כשהעם גומע בצמא כל פיסת רכילות עדכנית.

משמעות הנישואים היא בעצם לקחת שני עולמות שונים ולהפוך אותם ליקום חדש, כשהשוני בין המינים הוא לא רק פיזיולוגי אלא גם מוחי-מחשבתי. לרוב הסטריאוטיפים והקלישאות נכונים במציאות: מה שמעניין ומעורר אורגזמה אצל הגבר, לפרקים פחות "עושה את זה" לאישה. האמיגדלה במוח, המעורבת בתפקודים של רגש, תשומת לב וקשב לגירויים, אסוציאטיביות, וויסות חושי, גדולה יותר במוחה של אישה מאשר במוח הגבר .זו הסיבה שנשים יותר מתוחכמות רגשית, אינטואיטיביות ורואות את העולם אחרת מהגברים. לנצח יהיה פער ושוני ביניהם וזה אולי סוד הקסם של החיבור.

אחד מגורמי השוני בין המינים הוא היחס למין עצמו. גם בווראציות של שונות ליבידנלית (תלוית טוסטסטרון) בין גברים שונים, עדיין הגבר הוא "צייד" במהותו, לעומת האישה ה"מקננת" (יוצרת ושומרת על הקן שבנתה). לאדם יש צורך בגירויים וריגושים חדשים. מה שיש בידי פחות מלהיב ממה שאני רואה מסביבי, ולכן גם רצון להפיץ את זרעו וקושי עצום "להסתפק" באישה אחת. גם כשהאנרגיה הפנימית תתועל למקומות כמו קריירה, זוגיות, ספורט וחברה עדיין יהיה צורך יצרי עז בסערה של חיזור, פרפרים של התחלה והתאהבות, התנסות מינית חדשה.

לאומנים ולטיפוסים היצירתיים, המונוגמיה הזוגית קשה שבעתיים. הם זקוקים כל הזמן לריגושים אינסופיים. חווים סערות נפש וטלנובלות פנימיות. במקום ממנו מגיעה היצירה, נמצאת גם המערבולת האישית. דרמה זה שם המשחק. יצרים בוערים שמפרנסים תדיר את מדורי הרכילות. אצלם אף פעם לא משעמם.

זו הסיבה שזוגיות מונוגמית של נישואים ארוכי טווח נדירה בקרב חוגי הברנז'ה, כמעט נוגדת את נפש האומן ואת טיבו. הציבור מתעניין בחייהם האישיים של כוכביו כי הם "גדולים מהחיים" והם בבואה שלו. הם מתאהבים, מצטלמים מאושרים (לרגע), רבים, נפרדים, מלכלכים או שותקים (מה שמייצר גל שמועות) וחוזר חלילה.

בגדול, הסיפור של שימי תבורי, רעייתו החדשה והסכסוך עם ילדיו, הוא סיפור קונבנציונלי שכיח, אך כזה שנעשה בעוצמות גבוהות יותר מהרגיל: סיפור של ילדים מנישואין קודמים ואישה חדשה, אותה קשה להם לעכל. צורך לגונן על האב מפני "מפלצת" תוך תחושה שהוא סומא באפלה, ומעוור כי "מאוהב" כתיכוניסט. כסף, רכוש וירושה עתידית הם שם המשחק. פחד לאבד את "מה שמגיע לי" על פי הטבע לאישה זרה ולא מוכרת. וכן, גם קושי לראות את אבא (שחצה מזמן את גיל שישים) מתגפף ומתנשק בפומבי תוך הכנסת הציבור לחייו מתחת לסדינים ועידכונו בחיי המין החדשים. סיפוק יצר המציצנות וכותרת יומית קבועה במשך שבועות.

כשהתפוח לא נופל רחוק מהעץ והילדים הם אומנים כמו האב, ומה גם שהתחבר עם אישה שקורצה מאותו חומר שאוהב לספק כותרות ונהנה מכל רגע של 15 דקות ה"תהילה", הבאז ואור הזרקורים (המרמה), אזי החגיגה בשיאה. הם יספקו את הסחורה ומצידם, שלא יגמר לעולם.

כל גרוש/ה ממוצע/ת עובר סיפור לא פשוט כשהוא מנסה לדאוג שילדיו יקבלו את ההורה החורג החדש. טבעי שחשדנות מלווה לעיתים בעוינות תהיה שכיחה אצל הילדים, מדובר בהתנהגות נורמטיבית ומוכרת. אני מייעץ על בסיס קבוע על כך במסגרת עבודתי ואין הבדלים גדולים ושונות בחתכים דמוגרפיים, כלכליים וחברתיים. אצל כולם הסיפור פחות או יותר זהה. הזמן הוא שם המשחק ויש כאן תהליך מחייב של קבלה איטית והדרגתית שקשה לקצרו. צעדים בוני אמון, תוך יצירת גשר, מתחייבים ומקלים.

עכשיו "חובת" הסלב ליצור שיא, קטרזיס שיפעיל את בלוטות הדמעות בדמות הפיוס הגדול (שוב לא מהר מדי, צריך למשוך זמן), החיבוק המיוחל בין הילדים משני הצדדים לבחירת הלב של ההורה. חובה נוכחות מצלמה בחדר. בלעדיה, כל הסיפור לא שווה.

למה שלא ניתן סוף טוב (זמני?) לטלנובלה, עד הסערה הבאה - סערה שהשאלה אינה האם תפרוץ, אלא מתי? בלי אורות הזרקורים, הרי אין משמעות לחיים. חיים מרגע לרגע, מריגוש לריגוש, אוהבים להיות מאוהבים, אבל פחות אוהבים את השגרה הזוגית החונקת.