נושאים חמים

חיים של אבא: מהולילנד להוליווד

לעתים אנחנו נוטים לזלזל בחלומות של הילדים כי במשך השנים אנחנו זנחנו את החלומות שלנו. ארז מיכאלי ראה את הבת שלו בתפקיד אופי ראשון על הבמה ויש לו דבר אחד להגיד - תשכחו מנטלי פורטמן, יש פה את הדבר הבא והיא באה כל הדרך מישראל

חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
קל לפטור בהינף יד את החלומות של הילדים (צילום: ארז מיכאלי)

כל כך קל לפטור בהינף יד את החלומות של הילדים, כל כך קל להיות ציני כלפי השאיפות שלהם, כל כך קל לומר "אסטרונאוט?? בטח, למה לא, עם מה שאתה שוכח לקחת לבית הספר...הכול אתה יכול להיות, לך לחדר להתאמן בהליכת חלל, הנה, המעבורת מחכה לך באמבטיה, כנס אליה". הילדה הצהירה לא פעם שהיא רוצה להיות שחקנית. אנחנו בטח לא נעצור אותה, להפך, נעודד ונתמוך, אבל אנחנו ההורים כבר מספיק זמן בסביבה כדי לדעת לאמוד את המרחק בין הצהרה לבין מימושה.

כבר ראינו אותה בטקסים והצגות בבית הספר, שורה פה שורה שם, משתתפת קבועה גם במופעי הריקוד של הכיתה, אבל מכאן ועד לחוזה ב"הבימה" הדרך עוד ארוכה. אל תתבלבלי, אמרתי לה לא פעם, הזוהר והפרסום הם הקצה של עבודה קשה, כישלונות רבים, קצת קשרים, קצת מזל וקצת נסיבות. יש יותר שחקנים שלא משחקים מכאלה שכן. אבל היא מתעקשת. אני אוהבת את זה, אמרה. ארבעה ימים בלבד אחרי שהגענו למחנה ספראוט לייק שבניו יורק, הילדה שוב הוכיחה לנו את התיאוריה האומרת שילדים מתנהגים אחרת לגמרי כשהם במרחק של למעלה מעשרה מטרים מההורים שלהם.

חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
זה מה שהיא אוהבת לעשות (צילום: ארז מיכאלי)

נו, איך היא? שאלתי בארוחת הצהריים את ענבל, האישה עם הסיגר המטאפורי בפה, זאת שמריצה את השואו ביז ומנהלת את מופעי אמנות הבמה במחנה. הילדה מקסימה, השיבה, מיד התנדבה לתפקיד ראשי, אבל אין להם מספיק זמן לחזרות, הולך להיות קשה, עוד יום אחד והיה יכול להיראות טוב. ריח של כישלון נישא באוויר.

לילדה יש ביצים

דקות לפני המופע, ההמולה בעיצומה, פה ילדים משננים את התפקיד ותנועות הריקוד, שם המדריכות מתקינות את התפאורה, ובאמצע הילדה. רגועה, מרוכזת, פניה פני אבן מסותתות, יושבת ומקשיבה להוראות האחרונות ומשפריצה ביטחון עצמי שקט לכל עבר. די בקור הרוח הזה שלה כדי שאנו, הוריה, נכריז "ניצחנו" ונלך להוריד צ'ייסרים ב"מועדון ההורה הטוב". אין כזה?? מתחיל לגייס כספים ולמסד סניפים ברחבי העולם.

ואז היא עלתה לבמה, בסוודר לבן ושתי צמות, והחלה לשחק. ממש לשחק. עם הבעות פנים, מחוות גוף ושינויי טון. לא שורה פה שורה שם, אלא חתיכת טקסט. והיא משחקת אותו בנינוחות, משחק מאופק ובטוח בעצמו. מה שנקרא, קיבלה תפקיד אופי. והיא נעה על הבמה בטבעיות! מול 300 ילדי המחנה! ומציגה באנגלית! ואפילו המבטא נשמע אמריקאי למהדרין! לילדה יש ביצים בגודל של ברק אובמה.

חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
בסוודר לבן ושתי צמות (צילום: ארז מכיאלי)

לעתים אנחנו נוטים לזלזל בחלומות של הילדים, אולי כי במשך השנים זנחנו את החלומות שלנו. כי החיים לימדו אותנו שקל לשאוף אך קשה להגשים, ושדברים שנראו משאת חיינו בגיל עשר התגלו כמשהו שיש לברוח ממנו בגיל שלושים. סרטים וסדרות מצוירות היטיבו לדוגמה לתאר את דמותו של הכבאי ולהקסים ילדים, אך מעטים בלבד באמת בוחרים בבגרותם בריקוד עם האש כמקצוע לחיים.

"רק שיעבור חלק"

והנה הילדה עומדת על הבמה ויורה שורות באנגלית מול קהל גדול במחנה באפ סטייט ניו יורק. איזה מתח. האדרנלין שוטף את הגוף. נו שייגמר כבר, אוף שלא ייגמר אף פעם. מעולם לא לקחתי כדורי הרגעה, אבל הייתי יכול לקרמל לי עכשיו איזו חבילה, לבזוק עליה אבקת סוכר וללעוס אותה בדממה בשורות האחוריות.

עלילת ההצגה סוחטת דמעות – משהו על שתי בנות, אחת אמריקאית ואחת ישראלית, שנפגשות במחנה הקיץ ומגלות במקרה שהן אחיות שהופרדו בילדותן – סיפור שהיה עובד יפה גם במשך 2,000 פרקים כטלנובלה ארגנטינאית, או משלים בקלות 180 דקות של סרט הודי רווי שירים ורקדניות שמציצות בחיוך מאחורי עצי הדקל. פה מונולוג קצר, שם דיאלוג ארוך, והילדים מקשיבים, צוחקים, נהנים. הלב דופק, רק שיעבור חלק, רק שיעבור חלק, והיא? נראית נהנית מכל רגע. נגמר. תשואות. מסך. OMG.

חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
OMG (צילום: ארז מיכאלי)

איזו הופעה, יפה מאוד! היא ממש שחקנית, איזה כישרון! כולם מפרגנים, ואני שומר על פני פוקר ומעלה במקביל שלושה קילו אגו מהמחמאות, כאילו אני זה שהתאמץ בחזרות והופיע בהצלחה מול כולם. ככה זה הורים, משליכים על עצמם כל מה שקשור בילדים, ועוטפים את עצמם בטוב וגם ברע שנודף מהם. הילדה הסמיקה וניסתה להכיל את מנת היתר של תשומת הלב מהמדריכים ומהחברים לקבוצה. כל הכבוד, אמרתי לה בשקט ונתתי לה נשיקה במצח. הלו, אני צריך אותה צנועה, עם הרגליים על הקרקע.

והיא אכן שמרה על פאסון והייתה די נבוכה מהסיטואציה. זה רק אני שריחפתי גם ביום למחרת. כן, פני דרך אמריקה, אנחנו באים. קודם לקחנו את מנהטן, עכשיו ניקח גם את שדרות סאנסט. אני מקווה שמישהו ב-Hollywood walk of fame מפנה כמה בלטות כדי שהילדה תטביע את כף ידה, מי התקשר, ג'ימי קימל? מצטער, לא מתראיינים עד סוף אוגוסט, אולי נקפוץ אליו בספטמבר. תשכחו מנטלי פורטמן, עזבו את סקרלט ג'והנסון, יש פה את הדבר הבא - ליידיז אנד ג'נטלמן, פליז קבלו את דה איזראלי גירל שזינקה מהולילנד להוליווד.


לכל הטורים של חיים של אבא
לפייסבוק של חיים של אבא
לטוויטר של ארז מיכאלי