לא כל אחד יכול להיות הורה, אבל אל תמהרו לוותר על זה

השבוע שתי נשים חזקות תפסו את כותרות העיתונים. הראשונה היא שחקנית הוליוודית יפיפייה, שחגגה לא מזמן יום הולדת 47, והשנייה היא ראש ממשלת בריטניה החדשה. אף ששתיהן נשים מרשימות עם קריירה שאפשר רק להתקנא בה, שתיהן הושמו על המוקד בשל העובדה שהן נטולות דור המשך – ללא ילדים.

ג'ניפר אניסטון, אחת השחקניות הכי אהובות בעולם, ומי שזכתה לא פעם בתואר האישה היפה בעולם פרסמה השבוע טור אישי באתר הפינגטון פוסט, אחרי ששוב (בפעם המיליון), כותרות מדורי הסלבס צעקו 'היא בהיריון'. "בשביל הפרוטוקול, אני אגיד שאני לא בהיריון", כתבה, "מה שאני כן, הוא שבעה. אני שבעה מכל הבדיקות והבודי שיימינג שעושים לי על בסיס יומי".

מהצד השני נמצאת תרזה מיי, שרת הפנים לשעבר בממשלת אנגליה ומי שקיבלה רק השבוע את תואר ראשת הממשלה. ימים לפני המינוי הזוהר, המתחרה שלה, אנדראה לידסום, שרת האנרגיה, גם היא אישה, טענה בראיון לטיימס כי היא מתאימה יותר לתפקיד מיריבתה חשוכת הילדים, מכיוון שהיא אמא. "אני מרגישה שלהיות אם, משמעו שיש לך עניין אמיתי בעתיד המדינה שלנו", טענה לידסום. האחרונה צוטטה במאמר כאומרת "אולי יש לתרזה מיי אחייניות, אחיינים, כל מיני אנשים, אבל לי יש ילדים שהולכים ללדת ילדים משלהם, והם יהיו חלק ממה שיקרה בעתיד באופן ישיר".

בשבוע שעבר התייחסה מיי, כראשת הממשלה הנכנסת, בריאיון לעיתון מייל און סאנדיי לתחושות שהיא ובעלה פיליפ הרגישו לאחר שהבינו כי לא יהיו מסוגלים להביא ילדים לעולם. "כמובן ששנינו הושפענו מכך", סיפרה, "אני רואה חברים שיש להם כבר ילדים גדולים, אבל אנחנו מקבלים את היד שהגורל חילק לנו".

למרות גילן של שתי הנשים, 47 ו-60, העובדה שהן נשים ללא ילדים עדיין נמצאת במרכז השיח עליהן. למה זה קורה? למה אנחנו כל כך מתעניינים בבחירה להיות הורים?

לא פעם מגיעים אליי לטיפול זוגות צעירים המצהירים כבר בתחילת הכרותינו, בביטחון בלתי ניתן לערעור מבחינתם כי אינם רוצים להביא ילדים לעולם, וכי הם אינם רואים מה הם יוסיפו לחייהם.

כמטפל צעיר, בתחילת דרכי המקצועית, הייתי מקשיב בסבלנות לדבריהם. אז עדיין לא גיבשתי מספיק את אישיותי המקצועית. עדיין לא הייתי המטפל שאני היום, עוד לא הבנתי בבירור שעלי לפתח פרסונה טיפולית משלי. עשיתי את שלימדו אותי בבית הספר לרפואה, מה שקרוי בשפת הפסיכיאטרים "מירורינג". שיקפתי לזוג הצעיר את משמעות החלטתם. הבהרתי להם שהחלטה כזו היא סופית לגבי האישה, בעוד שהגבר יכול להפוך לאבא גם בשלבים מאוחרים יותר בחייו, אם וכאשר דעתו תשתנה. הסברתי להם שהורות מוציאה מאדם את הרגשות העמוקים ביותר שניתן לחוות, ושאי הולדת ילדים היא החלטה לא טבעית לכאורה המנוגדת לטבע האנושי. לא נלחמתי נגד החלטתם וגם כאשר אמרתי להם את דעתי הפרטית, הקפדתי לשמור על מסגרת הגבולות הפורמליים של הטיפול.

במהלך השנים פגשתי את מרבית הזוגות האלו בבואם להתייעצויות נוספות בעניינים אחרים, ורובם ככולם השמיעו כלפי טענות על שלא הוכחתי אותם שהם עושים טעות.

תשובתי היחידה היא שטעיתי.

היום אני לא נוהג כך. אני מרגיש חובה לשתף את המטופלים שלי בחוויה האישית שלי מתוך מחשבה שאם אסביר להם פעם ועוד פעם את שעשתה ההורות לי ולאלפי מטופלים שישבו בחדר הטיפול מולי, הם לא יוכלו להרשות לעצמם לוותר על החוויה של גידול ילד משלהם. אני אסביר להם את זה בעשרות אופנים, אזעק את זעקתי גם אם היא תישמע פולשנית וקיצונית מדי. אחזור באוזניהם על המסר שהוא בבחינת המוטו האישי שלי בחיי: שום דבר לא שווה ללא ילדי. לא פרסום, לא הצלחה, לא כסף, לא בית מנקר עיניים, לא חברים נוצצים. האושר האמיתי, הצרוף והבסיסי עבורי הוא היותי אב לשלושת ילדי. בלעדיהם אין קיום משמעותי. אין לי ספק שהכמיהה לילד והרצון בהורות הם שאיחדו את רעייתי יונית ואותי מהרגע הראשון להכרותינו. עד היום, ברגעי משבר ובתקופות של בין המצרים, זה נותן לנו את הכוח ואת ההבנה מה נכון ומה לא נכון, ובעיקר - מהו אושר. קשה להסביר לאדם שלא חווה הורות, מה משמעותה וכיצד היא משנה חיים.

עדיין, כיום, כשבא אליי זוג שהחליט לא להביא ילדים לעולם, אני שוטח את משנתי ומספר על התמונה הניצבת בביתי, בכל אחת מקומותיו, ובה מצולמת בתי דנה בגיל שנה, יחד איתי, על חוף הים. אז לראשונה בחייה לקחתי את בכורתי לים. הפעוטה אחזה סוכריה על מקל ורכבה על אביה המשמש כסוס לקול מצהלותיה "דיו". הרגשתי אלפי שמשות מתנפצות כשהלב מאיים להתפוצץ מאושר ולצאת מהחזה. שיננתי לעצמי שאין אפשרי לחוות אושר גדול מזה. זה השיא כי מעבר לכך אין באפשרות גופי, פיסית , לחוות. רגע ענק ומזוקק של אושר, שכמותו ידעתי רק מעטים בחיי, ותמיד עם ילדיי.

אבל ילדים זה לא רק שמחה. זו גם דאגה, זו אחריות, זה שינוי מוחלט של סדרי העדיפויות. כמו ברוב ההחלטות בחיים, אין רק טוב או רע, שחור או לבן. מטופלים שבחרו בהורות צריכים לדעת לקראת מה הם הולכים. אני מציג בפניהם את כל המשמעויות, לטוב ולרע, אבל אני לא מחליט בשבילם. זו ההחלטה שלהם, והבאת ילד היא אחת ההחלטות החשובות בחיים. הורות לא מתאימה לכל אחד ובוודאי שלא בכל שלב בחיים. מה שמתאים לאחד יכול להיות רע לאחר.

היו מקרים שתוך כדי טיפול הגיע המטופל למסקנה מושכלת שילדים אינם בלקסיקון שלו, החלטה שהוא היה שלם איתה לאחר שעבר איתי תהליך ארוך. כמטפל וכאדם סמכתי ידי על החלטתו, כי הייתי משוכנע שהיא הכי נכונה עבורו. עבור אלה שלא יכולים להביא ילדים מבחינה פיזיולוגית, אימוץ בעצם הופך אדם להורה הביולוגי של ילדיו.

יודע ומאמין שלא כל אדם נולד להיות הורה. ברגע שאתה שומע את המילה משנת החיים "א-ב-א" , אתה יורד למקום השני בסדרי העדיפות. גם נרקיסיסט גמור, אוהב את ילדו יותר מאשר את עצמו. ההורות משנה חיים גם בדאגות וחרדות חדשות. הללו לא מסתיימות לעולם, בבחינת "ילדים קטנים-צרות קטנות , ילדים גדולים-צרות גדולות".

עובדה היא כי שתי הנשים החזקות באירופה: קנצלרית גרמניה וראש ממשלת אנגליה החדשה, אלו שהגיעו לראשות הפירמידה ולהנהגת המדינה הן ללא ילדים ולא חוו הורות. האם יש בקריירה פיצוי על החסך מחוסר היכולת לממש אימהות או שהיו שקועות בקריירה ולא נתנו דעתן מספיק על השעון הביולוגי? לא משנה מה התשובה, אין הדבר גורע מיכולתן להיות מנהיגות ואימהות.