פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מכורים לסכין המנתחים

      אנחנו נוטים להסתכל על אנשים שעוברים המון ניתוחים פלסטיים כעל תופעה משעשעת (ע"ע הברבי האנושית), אבל האמת היא שמדובר בהפרעה נפשית לא פשוטה בכלל. כך נראים החיים של המכורים לניתוחים פלסטיים

      מכורים לסכין המנתחים

      בסרטון: הצצה לחייהם של המכורים לניתוחים פלסטיים

      "ניתוחים פלסטיים הם תחביב נוראי; הם יאכלו אותך מבפנים עד שתאבד כל הערכה עצמית וכל הנאה", כך כתב לפני כשנה השחקן האמריקאי רייד יואינג ("דילן" ממשפחה מודרנית), כחלק מפוסט חושפני שבו התוודה על ההפרעה הנפשית ממנה הוא סובל: הפרעת גוף דיסמורפית (Body Dysmorphic Disorder; BDD).

      אף שיואינג נהנה תמיד ממראה מצודד, ההפרעה גרמה לכך שפיתח אובססיה כלפי מראהו החיצוני וסבר כי הוא פגום. כתוצאה מכך עבר שורה ארוכה של ניתוחים פלסטיים, שרק החריפו את מצבו הנפשי. "בתחילת 2012 (כשהוא בן 24, ה"ו), כל הבידוד שגזרתי על עצמי, מעטה הסודיות סביב הניתוחים, הדיכאון והשנאה העצמית – הפכו בלתי נסבלים", הוסיף.

      רייד יואינג (ShutterStock)
      הניתוחים אכלו אותו מבפנים. רייד יואינג (צילום: shutterstock)

      "מבין ארבעת הרופאים שניתחו אותי", כתב יואינג, "אף לא אחד בחן את מצבי הפסיכיאטרי. אף לא אחד מהרופאים הציע שאתייעץ עם פסיכולוג או התריע שקיימת סכנת התמכרות...אנשים עם הפרעת גוף דיסמורפית לעתים קרובות מתמכרים לניתוחים פלסטיים...כעת אני מבין שנראיתי בסדר גמור לפני הניתוחים, וכלל לא הייתי זקוק להם".

      "הייתי מסתכלת במראה מדי בוקר - ומתעצבנת"

      הפרעת גוף דיסמורפית ידועה פחות מהפרעות אחרות בתחום דימוי הגוף – למשל, הפרעות האכילה אנורקסיה או בולימיה – אך היא שכיחה למדי, ומקיפה 1%-2% מהאוכלוסיה. בכל זאת, בשנים האחרונות מופנית לכיוונה תשומת לב הולכת וגדלה במדיה ומתברר שלא מעט ידוענים סובלים או סבלו ממנה, בהם רוברט פטינסון, שרה מישל גלר, אומה ת'ורמן, סולנית להקת גארבג' שירלי מאנסון וכמובן מייקל ג'קסון. ניתן גם לשער שכל אותן נשים שמבקשות מהמנתח הפלסטי להפוך אותן ל"ברבי אנושית", ל"בובה מתנפחת" או ל"כפילת אנג'לינה ג'ולי" – ומופיעות לאחר מכן כקוריוז באייטמים רכילותיים – סובלות גם הן מ-BDD.

      שירלי מנסון, גארבג' (GettyImages)
      שירלי מאנסון. "ביזבזתי אנרגיה יקרה" (צילום: GettyImages, אימג'בנק)

      "הייתי מסתכלת במראה מדי בוקר – ומתעצבנת; מתלבשת – ומתעצבנת", סיפרה מאנסון על התמודדותה עם BDD, בראיון שנתנה למגזין גלאמור ב-2001. "זה היה יכול להיות כל דבר: או שאני שמנה מדי, או רזה מדי, או שטוחת חזה מדי. או שהידיים שלי לא היו ארוכות מספיק; או שהצוואר שלי ארוך מדי. הבטן שלי יוצאת החוצה; הישבן שלי גדול מדי. זה שיגע אותי. ביזבזתי אנרגיה – אנרגיה יקרה – שהייתי יכולה להשקיע במקום זאת במוסיקה שלי או במשפחה וחברים".

      "אני תמיד רוצה עוד. תמיד רוצה לשפר"

      שי גוטמן (30), רקדן המתגורר בתל אביב, עבר עד כה חמישה ניתוחים פלסטיים ומספר ש"אם הייתה לי היכולת הכלכלית, הייתי עושה עוד הרבה ניתוחים. אני אף פעם לא מרוצה במאה אחוז, תמיד רוצה עוד". שלושה מניתוחים אלה בוצעו אצל ד"ר דב קליין, במסגרת הסדרה "חלומות מפלסטיק": ניתוח אף, ניתוח להסרת עודפי עור מהירכיים וניתוח להשתלת שתלי סיליקון בישבן.

      על אף שלא אובחן מעולם עם BDD, גוטמן מעיד על עצמו ש"כנראה יש לי גרסה מסוימת של ההפרעה הזו. ההפרעה מתבטאת בכל תחומי החיים. אני תמיד רוצה עוד, רוצה לשפר. אם קניתי סלון חדש לפני חודש, אז כיום הוא כבר נראה לי ישן ואני רוצה להחליף אותו. אני גם סובל מהפרעות אכילה (גוטמן רזה בעברו 100 ק"ג לאחר שעבר ניתוח לקיצור קיבה, ה"ו)".

      שי גוטמן וד"ר קליין (ראובן קסטרו)
      שי גוטמן וד"ר קליין. "אם הייתה לי היכולת הכלכלית, הייתי עושה עוד הרבה ניתוחים" (צילום: ראובן קסטרו)

      "הפרעות אכילה, כמו גם דיכאון קליני וחרדה חברתית, נלוות לא פעם להפרעת BDD", מסביר הפסיכותרפיסט פרופ' גידי רובינשטיין. עוד לדבריו, "הפרעת גוף דיסמורפית היא סוג מסוים של הפרעה טורדנית-כפייתית (OCD). אנשים עם BDD עסוקים בליקויים במראם החיצוני, שאינם ניתנים לצפייה או נראים קלים מאוד לאנשים אחרים. בשלב מסוים הם ינקטו בהתנהגויות כפייתיות, כמו בדיקות חוזרות במראה, טיפוח מוגזם או קילוף של העור, וירבו להתלונן על מראם החיצוני. עיסוק היתר הזה גורם להם למצוקה ניכרת גם בחייהם החברתיים והמקצועיים". למרות שנדמה שנשים עסוקות במראה שלהן יותר מגברים, "ההפרעה נוטה להופיע בשכיחות דומה בקרב שני המינים", מציין רובינשטיין, המשמש גם יועץ אקדמי בבית הספר למדעי ההתנהגות, המכללה האקדמית נתניה.

      מתחיל בגיל ההתבגרות

      BDD פורצת לראשונה בגיל ההתבגרות, ונוטה להופיע בשכיחות גבוהה יותר אצל אנשים שיש להם קרובי משפחה מדרגה ראשונה הסובלים מ-OCD. "בכל זאת, אין עדות ברורה למוטציה גנטית. מחקרים אף מצביעים על שכיחות גבוהה של הזנחה וניצול לרעה במהלך הילדות של הסובלים מההפרעה".

      ולריה לוקיאנובה (צילום מסך , פייסבוק)
      "סוג מסוים של OCD". הבארבי האנושית (צילום: מתוך פייסבוק)

      צורה ספציפית של ההפרעה היא "דיסמורפיה של שרירים (muscle dysmorphia)". "היא מופיעה כמעט אך ורק בקרב גברים ומתבטאת בעיסוק יתר ברעיון שהגוף קטן מדי או לא מספיק רזה או שרירי", אומר רובינשטיין. "את הצורה הזו נוכל לראות בקרב מתאמנים אובססיביים במכוני כושר".

      אובססיה למראות, נטייה להתבודדות

      באילו מקרים של BDD אתה נתקל בקרב מטופלייך?
      "היה לי מטופל מדהים ביופיו, שהיה משוכנע ששרידים מאקנה מגיל ההתבגרות בולטים בעורו. על אף שהיה אטרקטיבי וכריזמטי מאוד, הוא נמנע מלצאת למסיבות וחיי החברה שלו הידלדלו. בסופו של דבר הוא גם הפסיק לעבוד".

      בפוסט שכתב יואינג, סיפר על ההתבודדות שההפרעה גזרה עליו. "המראה שלי היה הדבר היחיד שהיה חשוב לי. הייתי יושב לבד בבית ומצלם את עצמי מכל זווית אפשרית, ואז מנתח את התוצאה". במחקר מ-2015 של חוקרים מאוניברסיטת סיטי בלונדון, הם ראיינו כעשרה אנשים הסובלים מ-BDD ותיארו את הצורך האובססיבי שפיתחו להתבונן על עצמם במראה. מרואיינת בשם ג'יין כינתה את המראות שסביבה "נבלות". מרואיינת בשם לואיז אמרה: "פעם בהיתי בעצמי במראה במשך 11 שעות רצופות".

      האם ניתן לטפל בהפרעה?
      "מדובר בהפרעה עיקשת מאוד, אך יש מה לעשות", אומר רובינשטיין, "שילוב של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, טיפול בגישה פסיכודינמית שמערערת על נטיית המטופל להתמקד בליקוי במקום בדימוי העצמי הנמוך וטיפול תרופתי נוגד דיכאון – עשויים בהחלט לעזור".

      מה חלקם של המנתחים הפלסטיים בתופעה?

      מאחר שהגורם להפרעה הוא נפשי, מה שמוביל לתפישה מעוותת של המציאות – טיפולים קוסמטיים כמעט אף פעם אינם מקלים על המצוקה, אם לא גרוע מכך. "החל מגיל 20, ובשנים שלאחר מכן, עברתי כמה וכמה ניתוחים פלסטיים, וכל אחד מהם גרם לבעיה חדשה שהייתי חייב לתקן עם ניתוח נוסף", כותב יואינג, "הלוואי והייתי יכול להחזיר את הגלגל לאחור".

      "ניתוחים פלסטיים אינם משפרים את מצבם של אנשים עם BDD, כי הם אף פעם לא מרוצים מהתוצאה", מסביר הפסיכיאטר ד"ר ערד קודש, ראש מערך בריאות הנפש של מאוחדת. רובינשטיין מוסיף כי: "כמעט מאחורי כל תעשייה לשיפור המראה נוכל למצוא צרכנים רבים הסובלים מ-BDD. הזמינות של הניתוחים רק מנציחה את הבעיה, ומונעת מאנשים לפנות לטיפול. הם משוכנעים שהניתוח הבא יביא להם את האושר הנכסף ואין מי שיעצור זאת".

      מה ההבדל בין אנשים הפונים לניתוח פלסטי מסיבות לגיטימיות, לבין אלה המבקשים להינתח על רקע ההפרעה?
      "אדם עם BDD שוגה במחשבות שווא. תפישת הגוף שלו מעוותת. העיסוק בעיוות המדומה מנהל את חייו, עד כדי שיתקשה לתפקד ולנהל מערכות יחסים", מסביר קודש, "זה לא המקרה אצל אנשים ללא ההפרעה שרוצים לשנות משהו בגופם".

      ניתוח פלסטי (ShutterStock)
      תפישת גוף מעוותת (צילום: shutterstock)

      עד כמה פלסטיקאים מודעים להפרעות גוף מסוג BDD ואחרות? רובינשטיין סבור כי אף שישנם מנתחים הרגישים לנושא, להערכתו "בחלק לא מבוטל מהמקרים קיימת סימביוזה לא בריאה בין השכנוע העצמי הפתולוגי של המועמד לניתוח לבין חוסר אסרטיביות מספק מצד המנתח. עובדה היא שיש מנותחים סדרתיים ויש מי שמנתח אותם שוב ושוב".

      ד"ר קודש מוסיף כי "הרפואה עוברת תהליכי פרגמנטציה – רופאים מסתכלים על התחום הצר שבו הם עוסקים, ובדרך כלל לא על התמונה הכוללת. היה לי למשל מטופל שסבל מסכיזופרניה וכחלק מהמחלה חשב שהוא אישה. לכן הוא עבר שלל ניתוחים פלסטיים לצורך שינוי צורתו לזו של אישה. הרופאים בכלל לא היו מודעים לחומרת המחלה שלו".

      מנגד, אומר ד"ר יורם וולף, יו"ר האיגוד הישראלי לכירורגיה פלסטית ואסתטית, כי "אין מי שמבין בדימוי גוף, ובהפרעות בתחום דימוי הגוף, טוב יותר מפלסטיקאים. בחוש הריח ומתוקף הניסיון, אנחנו יודעים לזהות אנשים שחורגים מהטווח התקין, וזאת כפי שדיאטנית יודעת לזהות אנשים הסובלים מהפרעת אכילה, ואינם זקוקים לדיאטה, אלא לייעוץ נפשי".

      השיקול הכלכלי אינו מתנגש לעתים עם מחויבותם של המנתחים לזהות או להתריע על חשש להפרעה נפשית?
      "ברוב המוחץ של המקרים, ממש לא", עונה וולף, "מנתחים פלסטיים הם אנשים ערכיים, ששבועת הרפואה עומדת לנגד עיניהם ושמחובתם להתנהל על פי מיטב השיפוט הקליני שלהם. כל רופא מתפרנס מעבודתו, וכך גם הפלסטיקאי. את תרבות היופי לא אנחנו המצאנו, אלא היא מקודשת על ידי המדיה ותעשיית הקולנוע. על מנת שנוכל לתת שירות ראוי למטופלים, אנחנו חייבים לשמור על אתיקה והגינות, וכך אנו עושים".

      שי גוטמן וד"ר קליין (ראובן קסטרו)
      ד"ר קליין. "אם קיימת התלבטות – אני מעדיף לא לבצע את הניתוח" (צילום: ראובן קסטרו)

      מפורסמים רבים שופצו לאורך השנים בקליניקה של ד"ר דב קליין, בהם מיכל אמדורסקי, נטלי דדון, אסתי ממו ואף אורית פוקס, ששדיה נופחו לממדי ענק. גם גוטמן, כאמור, נותח אצל קליין, ולדבריו: "לא עברתי אבחון פסיכולוגי לפני שנותחתי, וזה גם לא היה משנה שום דבר. הייתי נחוש לעבור את הניתוחים. את ניתוח הישבן קליין לא רצה שאעשה, כי חשש שהשתלים יפריעו לריקוד. אבל הייתי החלטי, אז עשינו את זה. אם קליין היה מסרב לנתח אותי, הייתי הולך למקום אחר. המשפחה לא בעד הניתוחים, וגם לה אני לא מקשיב".

      לגבי גוטמן, אומר ד"ר קליין ש"הוא ידע מה הוא רוצה ולאן הוא רוצה להגיע. אנשים מתעשיית הבידור עסוקים יותר בהופעתם החיצונית כי מדובר בכרטיס הביקור שלהם. לכן במקרה שלהם אנחנו מגלים יותר גמישות בהשוואה לאנשים שאינם מהתעשייה".

      עד כמה פלסטיקאים מודעים להפרעה נפשית כמו BDD, הגורמת בין השאר להתמכרות לניתוחים פלסטיים?
      "אנחנו מודעים לנושא ועוברים הכשרות רלוונטיות על ידי אנשי מקצוע", אומר ד"ר קליין, "באופן אישי, אני בעל מודעות יתרה להיבט הפסיכיאטרי כי אשתי רופאה פסיכיאטרית. לתפישתי, מחובתו של המנתח הפלסטי לעבוד בשיתוף פעולה עם מרפאה מתחום בריאות הנפש, כך שיוכל להיעזר בה בעת הצורך".

      מתי תדחה מטופל על רקע מה שנראה כמו הפרעה פסיכיאטרית ולא צורך ניתוחי?
      "אם מגיע אדם הרוצה לעבור ניתוח אף כי לטענתו האף מכוער, ובפועל יש לו אף יפה – אני חייב לדחות אותו, ולהסביר שהאף בסדר גמור. בשיחה המקדימה עם המטופל אני מתשאל אותו לגבי הציפיות מהניתוח, ואם הציפיות אינן ריאליות, אז אני מבין מזה לא מעט. אם קיימת התלבטות – אני מעדיף לא לבצע את הניתוח".

      האם זו הנפש שצריכה תיקון?

      האם ניתוחים מיותרים היו נחסכים מאנשים עם BDD, לו פלסטיקאים היו מחויבים להעביר כל מועמד לניתוח דרך אבחון פסיכיאטרי? ייתכן שכן, אך ד"ר וולף טוען שמדובר בכיוון מוטעה ובעייתי. "אנחנו נתקומם ונתנגד בכל תוקף להצעה כזו, כי לא ייתכן שפסיכיאטרים ייהפכו לשער הכניסה למקצוע הכירורגיה הפלסטית", אומר וולף.

      גוטמן דווקא חושב ש"היה טוב לו מומחה מטעם בריאות הנפש היה מאזין לשיחות הייעוץ של הפלסטיקאים עם המועמדים לניתוח". הוא מודה שאבחנה זו או אחרת לא היתה מניאה אותו מלעבור את הניתוחים שביצע, "אבל גם כאשר אנשים נחושים לעבור ניתוח, חשוב שיהיו מודעים למצבם הנפשי. אם מישהו היה מאבחן אותי עם משהו, הייתי רוצה לדעת".

      כך או כך, מסקנתו של יואינג חד משמעית: "לפני שתעשו משהו בכדי לתקן את הפנים שלכם – בדקו אם זו הנפש שלכם שזקוקה לתיקון".