פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בסימן שאלה: על המסע הקשה מחוץ לעולם הדת

      לווייתה של אסתי ויינשטיין, ששמה קץ לחייה אחרי שחזרה בשאלה, הציפה השבוע את השבר איתו מתמודדים יוצאים בשאלה. ד"ר אילן רבינוביץ' על משבר העזיבה את הדת, ועל הדרך הפרטית שלו אל החילוניות

      בסימן שאלה: על המסע הקשה מחוץ לעולם הדת
      צילום: שלומי גבאי ושי מכלוף, עריכת וידאו: ניר חן, עריכת וידאו: לירן מוסלי ברן וסיגל סיריוס, תחקיר: אסתי סדקה ועומר שליט, הפקה: תום רוכלין

      התמונה שוברת הלב מהלווייתה של אסתי ויינשטיין, של הבת החילונית מתחבקת עם סבתה החרדית, היא תמונת השבוע שלי ושל משפחתי. התמונה משמיעה את זעקת הבת החילונית, היתומה, המחובקת בוכייה עם סבתה חסידת גור. הסוף הטראגי הנורא: לווייתה של אסתי ויינשטיין, ששמה קץ לחייה אחרי שחזרה בשאלה, הצליח לאחד את שני העולמות. רק המוות הביא לחיבוק העז והפגיש את בני המשפחה הקרועה.

      אמה וביתה של אסתי ויינשטיין ז"ל בהלוויה (חד פעמי , ישראל כהן, כיכר השבת)
      תמי הבת החילונית מתחבקת עם סבתה, חסידת גור (באדיבות ישראל כהן, כיכר השבת)

      בבית העלמין ירקון בכו מרה מאות אנשים - חילונים חברי ה.ל.ל (הארגון שמסייע ליוצאים בשאלה) יחד עם חרדים חסידי גור. הבת שחזרה בשאלה, תמי מונטג, נפלה על כתפיהן של ששת אחיותיה החרדיות לאחר נתק של שנים. יחד הן ביכו מרה את מות אמן. "העיקר אמא, שכעת תקבלי את סליחתנו", ביקשה הבת רחלי.

      במכתבים שהשאירה אסתי היא כתבה: "השנים עוברות והזמן לא מרפא והכאב לא מרפה... לאחרונה הבנתי שאני חולה ותלותית.. לא רוצה להמשיך להיות מעמסה עליכם".
      ההלוויה נפתחה בשיר של גלי עטרי "תעשי רק מה שאת אוהבת, רק מה שאת חושבת שיהיה לך טוב". שיר שבו התאהבה אסתי באישפוזה הפסיכאטרי לאחר שניסתה לשים קץ לחייה בפעם הראשונה. אשפוז שלאחריו החליטה לצאת לדרך של התנתקות מכור מחצבתה ובית גידולה שגרם לה לתחושת מחנק שלא יכלה לשאת יותר. תחילתו של תהליך מתמשך שהחל לפני כשבע שנים. תהליך שלעיתים אין לו סוף. תחילתו של הסוף הנורא, שאולי היה ידוע מראש. במקרה הזה רק המוות הביא מזור וסוף ליסורים.

      הלוויתה של אסתי ויינשטיין, יוצאת בשאלה שהתאבדה, בית העלמין ירקון, פתח תקווה. יוני 2016 (מערכת וואלה! NEWS , אור רביד, באמצעות סמארטפון של וואווי – Huawei)
      הלוויה מעורבת (צילום: אורי רביד)

      לפני 18 שנים הורדתי את הכיפה מראשי והפכנו אני ומשפחתי בין לילה לחילונים. אבחונם של שני ילדינו כאוטיסטים קשים לא איפשר לנו להשאר דתיים. יותר משבחרנו לעזוב את הדת, היא עזבה אותנו. היה צד פרקטי קיומי מלבד האמונה באלוהים שהלך והתערער. המצב האובייקטיבי הקשה על חיבורנו למסגרת חיים דתית. לא יכולנו להקפיד על כשרות בבית, כי ילדינו האוטיסטים יותם וקרן לא שיתפו פעולה. לא יכולנו לשמור שבת כשאין לנו שום אפשרות להסביר להם שבשבת לא נוסעים באוטו של אבא, שהיה ועודנו הדבר היחיד שמרגיע אותם. לא רצינו להיות נושא לרכילות בקהילה הסגורה ובבית הכנסת. ידענו שכאחות לילדים אוטיסטים לא יהיה לדנה, בתנו הבכורה, שום סיכוי להינשא "טוב" בתוך הקהילה הדתית.

      לצערי, אורח חייה של החברה הדתית מתאים למשפחות "נורמליות", ולא למשפחה המגדלת ילדים בעלי צרכים מיוחדים. יותר משאנחנו בחרנו לעזוב את הדת, לא נותרה לנו ברירה. צורך הישרדותי. הוצאנו מחוץ למחנה. היינו צריכים להמציא עצמנו מחדש.

      "לנצח אהיה כבול אל הדת"

      רעייתי יונית ואני נתנו גט כריתות לדת סימולטנית, בצורה הטבעית ביותר. זה היה הכי טבעי והכי נכון עבורנו, בתקופה שבה ביתנו קרס, קמתי בוקר אחד ולא חבשתי יותר את הכיפה. יונית לא שאלה למה. היה ברור לה שזה הדבר הכי נכון לנו. שאנחנו לא שייכים יותר למחנה. הסרת הכיפה הייתה אקט סימבולי, היה ברור שהפסקנו להיות דתיים ביום שאיבחון ילדינו נחתם. אינני מתנער מהסביבה הדתית שבה גדלתי, אלא שבשלב מסוים היא כבר לא יכלה להכיל אותי ואת משפחתי. קהילה שמעצם טבעה היא אינטימית, נטולת מחיצות וסגורה, שמקדשת את אהבת הזולת ומקיימת ערבות הדדית חזקה מאוד, עלולה לחנוק את אלה (מתוכה) שקיימת אצלם חריגות כלשהי.

      לא שמרתי על קשר עם אף אחד מחברי ילדותי. דרכנו התפצלו. מרביתם נשארו דתיים ואני הייתי לחילוני. נפגשנו במשך השנים ותהום הפרידה בנינו. אנשים מתקשים להאמין שהיינו שייכים ל"מגזר". שונים כיום מבחינה מנטלית, בצורת החשיבה, בתחומי העניין, באופן הדיבור ובתפיסתנו את החיים. שונים בלבושנו. היינו שם פיזית, ובד בבד כאילו לא היינו שם כלל.

      עדיין, אפשר להוציא את הבחור מהישיבה, אבל אי אפשר להוציא את הישיבה מהבחור. קשה מאוד להתנתק לחלוטין מהסביבה שבה גדלת, וחוויות ילדות מכוננות ועוצמתיות נותרות לעיתים לדיראון עולם. אדם מתקשה להמציא את עצמו מחדש אחרי שמבנה האישיות שלו, שהוא תוצר של גנים ויחסים עם הסביבה בשנות החיים המוקדמות, התגבש. אדם לא יכול לברוח ממי שהוא והווייתו שנרקמה בשנות יסודו וגידולו. הוא יכול להבין, לקבל, לעדן, לעגל, להתאים ולשנות, אבל חייבים להנמיך ציפיות. גם מטפל מוכשר אינו יכול לשנות אצל מטופלו סדרי בראשית אישיותיים. לכן, כמה שארצה לברוח מהדת, לא אוכל. לנצח אהיה כבול אליה, ועם זה אני צריך להתמודד. להתאים את הדת למידותיי. הדיאלוג עם אלוהים לא הפסיק באמת לרגע. לעיתים אני כועס עליו מאוד, לא מצליח להבין אותו, אבל אינני יכול להעלימו מישותי גם אם אחפוץ בכך.

      אילן רבינוביץ' – תמונות מהאלבום המשפחתי (באדיבות המצולמים)
      אילן ובנו יותם (צילום באדיבות המשפחה)

      אני חילוני מאמין קמעה, שלא מקיים מצוות. בתי דנה למדה בבתי ספר חילוניים ואנחנו מנהלים אורח חיים חילוני למהדרין. בחרנו לגור ברחוב רמת-גני שרבים מבתיו המהודרים מאכלסים משפחות המשויכות לאליטה הדתית. טוב לי עם זה ששני שלישים מדיירי הרחוב שבו אנו מתגורר אינם נוסעים בשבת. לפני שאני נושא הרצאה חשובה בפני קהל רב אני מוצא את עצמי אומר מספר פעמים, כשריד קומפולסיבי דתי, "ה' הוא האלוהים". כשאני רואה בימי שישי ושבת את שכני צועדים הדורים לבית הכנסת, בעודי נוסע ללא מטרה עם ילדי ברכבי, אני מתמלא געגוע ותחושת החמצה. כאשר אני שומע צהלות מצהלותיהם במוצאי יום כיפור בהזדרזם להקים סוכה, הלב שלי נצבט. אבל אני ממשיך הלאה. לא מבקר בבית כנסת גם ביום הכיפורים. לא מסוגל.

      דובר את שפתם

      אני מאמין אדוק ב"חיה ותן לחיות". מעולם לא הטפתי לאנשים לחזור בתשובה או לחזור בשאלה. בכלל, כרופא קלינאי אני לא קובע לאנשים מה לעשות. לא משליך מהסיפור האישי שלי על אחרים. כרופא פסיכיאטר ופסיכותראפיסט קליני, אני מקשיב לאנשים ומשקף להם את הרצון העולה מדבריהם, מעמת אותם עם הקשיים בהחלטות דרמטיות, חד משמעיות. מסייע להם לצלוח את הדרך, שרק הם בחרו.

      המחשבה האוטומטית שהחברה הדתית לא טולרנטית ומתקשה לסלוח לאלה שבחרו לחצות את הקווים ובמקרה הקל מחשיבה אותם לכישלון קולוסאלי, אינה נכונה במקרה שלי. הציפיה שבקרב החוגים הדתיים אהיה מטפל מוקצה מחמת מיאוס לא הייתה מופרכת מעיקרה. אלא שבאופן פרדוקסלי, למרות אורח חיי החילוני למהדרין, הפכתי להיות אחד המטפלים המובילים בקרב הקהל הדתי-לאומי ובקהילה החרדית לגווניה. זכיתי להיות שותף למהלכים פורצי דרך בקהל ציבור המאמינים. פוקדים את חדר הטיפול שלי חובשי הכיפה הסרוגה וחובשי הכיפה השחורה. חסידים, ליטאים וספרדים. אנשי מאה שערים ואלו הנשלחים על ידי אנשי בית דין הגבוה לצדק של הקהילה החרדית. הלא אני דובר את שפתם. שפת אם עבורי.

      הדבר הכי חשוב לקלינאי בטיפול היא אמפתיה. פירושה להכנס לראש של המטופל ולהבין איך הראש שלו עובד. איך הוא הרגיש בסיטואציה מסוימת. הוא, ולא אני המטפל. מה הוא חש ולא מה "נכון" להרגיש. כשאני יושב מול אדם חרדי, אני יותר חרדי מחרדי ולא שוטח לו את משנתי החילונית. אולי אפילו מעט מקנא בו. לאנשים דתיים מאמינים אמיתיים, החיים הרבה יותר פשוטים וקלים. פחות שאלות ותהיות. דרך מסומנת וברורה. מקום לשאת קינה ולשים מבטחם באביהם שבשמים שיסייע. קהילה מחבקת שדוגלת בערבות הדדית. הכל נהיר ומה שלא "בנסתר ממך אל תשאל".

      לא קלה היא דרכם של החוזרים בשאלה. אבל זו הדרך שלנו, שמתאימה לנו. מחבקים באהבה את יתומות אסתי ויינשטיין, הן החילונית והן החרדיות. יהי זיכרה ברוך.