חיים של אבא: זה כתוב בספרים

יכול להיות שיש עכשיו ילד או ילדה בכיתה ו'-1 או בכיתה ו'-2 שגורלו/ה נחרץ. משפט אחד שתיקנתי, או מילה אחת שהוספתי, ילוו אותם לכל החיים. שחררתי את הפרפר ועכשיו מתחיל האפקט. אני מריץ שנים קדימה ומדמיין איזה כרסתן בן 35 יושב על ספת הפסיכולוג, עיניו דומעות, הוא נשען לאחור, מושך באפו, ופולט בקול חנוק "במקום 'יהלי מצחיק וחכם, וגולש כמו אלוף בים', הם כתבו 'יהלי אהוב הבנות, ובים אוהב לבלות'. והקטע הוא שאף בת בכלל לא שמה עליי. ירד לי הביטחון בגלישה בגלל זה, כי לא הזכירו שגלשתי. אמנם גלשתי רק על בוגי, וזה קרה רק בשבת אחת, אבל זה גמר לי את החשק. אז זנחתי את הגלישה, השמנתי, ומאז קשה לי למצוא בת זוג, אני סובל מבעיות משקל, והכרס שלא נעלמת אפילו שאני ניזון מנבטים וחסה כבר שש שנים". והכול בגלל שמחקתי משפט אחד בעט האדום, וכתבתי אחר במקומו.

הילדה וחברותיה חוגגים עכשיו את סיום שנת הלימודים, את סיום בית הספר היסודי, קופצים ממסיבת סיום לטקס סיום, ונכנסים לקיץ של פרידה. הילדים כתבו ספר מחזור שמסכם את שש שנותיהם בבית הספר היסודי, לפני שיעברו לחטיבת הביניים וממנה לחטיבת הצנחנים. כל הורה התבקש לתת יד, אז נתתי, והיה בה עט אדום. יסלחו לי כל היהלי-למיניהם שיסבלו בעתיד מהתיקונים, השכתובים, הניסוחים והשינויים, אבל היד לא רעדה.

טוב, הם רק ילדים בכיתה ו', הדבר הכי ארוך ומורכב שכתבו עד כה בחייהם היה סמס בסגנון "מי בא אחרי בצפר שנאכל כולם סמבוסק ונלך לגינה אולי לקניון מה אתם אומריםםםם ?? הא ??". כן, ככה הם כותבים. סימני פיסוק לא קיימים מבחינתם, אין צורך לדקדק לגבי דקדוק ואיות, אז ככה זה נראה. העיקר שהם מבינים זה את זה. ממילא אימוג'י אחד שווה אלף מילים.

לא ציפיתי לערוך טקסטים של עמוס עוז כשהמורה ירדנה הושיטה לי חבילת דפים. אבל אחרי דפדוף קל הבנתי שזאת לא עבודה של שעה והביתה. אז לקחתי מיד את העבודה הביתה. הם השקיעו בחריזה וניסו להיות מקוריים, אבל מצד שני כולם "חכם/מה ומצחיק/ה" או "מצחיק/ה וחכם/מה", ובאיזשהו שלב זה הפסיק להצחיק ולא היה כל כך חכם מצדם. הלכתי על החומה הדקה שהפרידה בין השאיפה לשפר את רמת העברית, החריזה והמשקל, לבין הרצון לשמור על רוח הטקסט, הילדותיות המתפרצת ממנו, הדרך שבה הם רואים את חבריהם.

לעתים העט הפכה לחרב. הכרתי את הנפשות הפועלות, ידעתי שפלוני הוא לא ממש "אלוף בציור" ואלמונית היא לא בדיוק "רקדנית חלומית", אז תיקנתי בעדינות וייתכן שגרמתי להם לחשוב על הסבה מקצועית כבר בגיל 12.

היו כאלה שהעליתי את רמת הציפיות מהם עם "ובעתיד הסכם שלום יביא לעולם", לא כדי להלחיץ – כבר התחייבו בפנינו ש"רק שרון יביא שלום", והוא לא הביא, אז ממילא לא יהיה – אלא כי החברים כתבו עליו ש"בעתיד שלום איתו יוסכם" ולא רציתי שיכניסו לוויקיפדיה של אבו מאזן פרט מידע שגוי נוסח "למד בכיתה ו'-1 בבית הספר אוסישקין".

משפטים לא ברורים כמו "הוא טוב מאוד במתמטיקה, וזוהי אצלו הטקטיקה", הפכו ל"הוא מצטיין גם בחשבון, ושואף תמיד להיות ראשון", שאני מניח שכל בני האדם הסבירים היו חותמים על תיאור כזה, לפחות אלה שטובים בחשבון ושואפים להיות ראשונים. הבת שלי קיבלה טקסט מחמיא, וניצלתי את מעמדי כעורך הספר כדי להשחיל שם את המילים "חכמה" ו"מצחיקה". סליחה?! היא כזאת!

לא ברור עד כמה ספר מחזור עדיין רלוונטי לחיי הילדים כיום, אבל זכור לי שספרי המחזור של היסודי והתיכון שברשותי היו התנ"ך של ימי ילדותנו. אחרי שהתפרסמו דפדפתי בהם ללא הרף, ואז שמתי אותם על איזשהו מדף ללא הרף, ואז הם נתחבו לאיזו ארונית ללא הרף ונשכחו ללא הרף. סביר להניח שבעידן הוואטסאפ, הסנאפצ'ט והאינסטוש הילדים ישכחו את הספר הזה די מהר, וגם לא בטוח כמה הוא בכלל רלוונטי לחייהם כרגע, כי ספר המחזור שלהם לא נגמר ולא מאופסן, הוא נמשך ברשתות החברתיות ומכיל סרטונים, אימוג'ים ותמונות. אבל דווקא בעידן המידע שמציף את המוח וזורם ללא הרף, הספר הזה הוא סלע איתן שמשמש קפסולת זמן מדויקת יותר מכל סמס. והיד שהחזיקה בעט האדום עזרה לסתת אותו כך שאם ישרוד, בעוד 20 שנה הוא יזכיר להם איך הם היו לפני 20 שנה – ילדים מתוקים, תמימים, מלאי שמחת חיים וחלומות גדולים. וכן, גם מצחיקים וחכמים.


לכל הטורים של חיים של אבא
לפייסבוק חיים של אבא
לטוויטר של ארז מיכאלי