האקס פקטור של בני מלניצקי, ישראלי בן 58 שהקדיש את חייו לריצה, נקרא "מרתון גיבוי". לא מדובר בשם קוד או סיסמא אלא בקפסולת סבל (עבור רוב האנשים, לפחות) שנועדה מבחינתו, למנוע סבל גדול יותר.
"לפני כמה שנים נסעתי כחלק מטיול להשתתף במרתון שיקגו שמתקיים מדי חודש אוקטובר. לרוע המזל, באותם ימים שרר בעיר חום כבד והמרתון עמד בסכנת ביטול. לבסוף הוא הוזנק אבל אחרי 25 ק"מ כבר הבנתי שאני על סף תשישות ויהיה קשה להמשיך לרוץ. המארגנים גם הבינו שיכול להיגרם נזק לרצים והחליטו לעצור את המרוץ".
"כמובן שהייתי מתוסכל מאוד", הוא מודה, "אבל כשהמשכנו לטייל והגענו ללוס אנג'לס גיליתי שיש מרתון שמתקיים בעיר. נרשמתי אליו ברגע האחרון והיה מוצלח מאוד. מאז, בכל פעם כשאני טס למרתון בחו"ל אני מקפיד להירשם למרתון נוסף שנמצא באותו אזור. כך יוצא שאני רץ שני מרתונים בשבוע כשהמרוץ השני תמיד מהיר יותר".
אימון יומי של 15-20 ק"מ
אם אתם חושבים שמדובר באדם פזיז שמתגרה בגורלו וזקוק להשגחה צמודה, אתם קצת צודקים. זה לפחות מה שחושב כל מי שמכיר אותו, כולל בני משפחתו. מזה 30 שנים שמלניצקי מקפיד להשכים במדי יום בארבע וחצי לפנות בוקר, שעה שעוד נחשבת לילה אצל רוב האנשים, לצאת לאימון יומי של 15-20 ק"מ ולהמשיך בשגרת היום העמוסה.
הארסנל שלו כולל השתתפות ב-67 מרתונים בארץ ובחו"ל, כולל כמה שנחשבים אזוטריים עבור ישראלים, כמו מרתון סנט לואיס, מרתון אדינבורו, מרתון לוזאן מרתון לונג ביץ' ומרתון דבלין, לקראתו הוא מתאמן בימים אלה.
"המרתון הראשון שלי היה בניו יורק, בתקופה שמעט ישראלים יצאו להשתתף במרוצים בחו"ל. הגעתי שלושה ימים טרם הזינוק ונפעמתי מהאווירה ומההירתמות של העיר כולה והתושבים למרתון. זה היה שוק חווייתי מדרגה ראשונה והחלטתי שאני לא מוותר על זה וכעת רוצה להשתתף בכמה שיותר מרתונים".
את המחיר משלמים ביציאה
התוצאה של ההחלטה הזאת היא אימפולסיבית במיוחד: בעשור האחרון מלניצקי נהג להשתתף ב-5 מרתונים שונים ברחבי העולם מדי שנה ודילג בין הערים השונות. המתחרים בקבוצת הגיל שלו מרתונים של מילאנו, ברלין, ברצלונה, פריז, אמסטרדם, רוטרדם, פראג ורומא נאלצו לראות את גבו של הרץ הישראלי שקוטף את המקומות הראשונים עם זמן שיא של 2:55 שעות.
למי שתהה בנוגע למימון מסעות הריצה הללו כדאי להירגע. למעט כרטיס טיסה השנתי המוענק לו במסגרת עבודתו ברשות שדות התעופה, מלניצקי משלם על נהרות הזיעה מכספו הפרטי ומקפיד מדי פעם לשלב טיולים עם בני משפחה או חברים קרובים.
"ברור שאם לא היה לי פרגון בבית כל זה לא היה קורה", הוא מודה. "אשתי והילדים סבורים שאני משוגע והודיעו לי שהם מפסיקים לבוא איתי לטיולי מרתון. אבל לא חסר לי מלווים לריצה ולרוב אני ממש לא צריך. אני נהנה לרוץ לבד כי זה מסדר לי את המחשבות. שואלים אותי אם אני נהנה מהנוף במקומות שאני רץ בהם ואני עונה שאני לא מבחין בו כי אני מרוכז בלנסות לשבור את השיא האישי שלי".
האהבה שלו לריצה כוללת 6 אימונים בשבוע למרחק כולל של 130 ק"מ. איך הבריאות, אתם שואלים? טפו טפו. "אני לא סובל מפציעות או כאבים כי אני שומר על עצמי ומכיר את מגבלות הגוף. אם יש לי יום קשה אני לא דוחף את עצמי לקצה. אני גם לא שומר על דיאטה אלא מרשה לעצמי לאכול הכל. לא אוהב להפסיד הנאות".
מכור למספרים, אבל מי סופר
"בהתחלה עוד הייתה לי שאיפה להשוות את מספר המרתונים לגיל שלי, אבל עברתי אותו כבר וכעת אני פשוט נותן לגוף לעשות את שלו בלי התחייבות ובלי לזרוק מספרים באוויר".
מלניצקי הוא גם אחד משיאני ההופעות של מרתון טבריה, אותו הוא מכנה "מרתון הבית".
זה אומר שמשנת 1994 הוא לא פספס אף השתתפות. גם את שאר המרתונים של ישראל הוא מכיר היטב ונראה שהמטרות שלו לשנים הקרובות הן אחרות. "אני מאוד רוצה לרוץ במרתון קילימנג'ארו בטנזניה ובמרתון היקבים בבורדו. יהיה מעניין לשתות יין כל הדרך".
למי שתוהה היכן ומתי כל זה ייגמר, מלניצקי מתחייב שזה לא הולך להסתיים בקרוב. "לא מזמן הציעו לי לעבור לתפקיד בכיר יותר בשדות התעופה הצפוניים חיפה ומחניים. סירבתי לקבל את ההצעה עד שהבהרתי לעצמי ששגרת הריצה שלי לא תיפגע. הריצה היא חלק מכובד מהחיים שלי ואני רוצה להמשיך ולרוץ כל עוד אהנה. אם לא אשכים קום לאימון בארבע וחצי מדי יום אבין שיש לי בעיה".