"למה אתה מספר לי את זה?", היא כעסה עליי ופערה זוג עיניים חומות. באמת למה, אין סיבה. אולי כי הילדה מבקשת ללא הרף לשלב נסיעה לדיסניוורלד כחלק משהותנו בקיץ הקרוב במחנה היהודי-אמריקאי-ציוני "ספראוט לייק", שבארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות ע"ש דונלד טראמפ. ואולי כי להעיר אותה עם סיפור אימה שכזה יגרום לה פעם אחת להגיע לבית הספר מהצד הנכון של הצלצול.
ואולי כי מתחת לזה התחבא רגש קמאי, בסיסי, יצרי, של הורות. חרדה שהצטברה בפנים וזלגה החוצה מוקדם מדי בבוקר. הנה, הילדים שלנו פה, הם בסדר, אלה רק מת'יו ומליסה גרייבס שלבם נשבר לנצח. הם בסך הכול באו מאלקהורן שנברסקה לבלות בדיסניוורלד, ויצאו משם עם צלקת נפשית שספק אם תגליד. הם חוו את הסיוט של כל הורה, כשראו את בנם בן השנתיים ליין נמשך למים על ידי אליגטור. השליטה שלנו כהורים בחיים של ילדינו ובחיים בכלל, היא אשליה עדינה כבועת סבון המרחפת ברוח.
"איך זה קרה?", התעניין הקטנצ'יק. זה קרה ביום שלישי בערב, המשפחה החליטה לנפוש על שפת אחד האגמים המלאכותיים של אחד המלונות בפארק השעשועים הענק. על החוף לא היו שלטים שאוסרים על שחייה באגם, וגם שלטים שמזהירים מפני תנינים. האליגטורים חיים באזורי ביצות ובאזורים כפריים במדינה, אך באופן כללי הם יכולים לצוץ בכל מקום שיש בו שילוב של אוכל ומים. אליגטורים בפלורידה הם כמו זבובים בפתח תקווה.
ממלכת האשליות
פארק שעשועים כמו דיסניוורלד אמור להיות המקום הבטוח על פני כדור הארץ, מתחם סגור ומאובטח הבטיח למבקריו שהם יכולים לחוות בשקט את ההרפתקאות והחלומות שרקמו וולט דיסני ואנשיו בדמיונם. האמריקאים יצרו אומה מסודרת, מאורגנת ומהונדסת עד זרא כדי להבטיח שהחוק והסדר יישמרו, והם חלילה לא יהפכו למקום , נניח, כמו ישראל, שבו מחדל הוא דרך חיים ותקלה היא שגרה מתמשכת. אבל כבר סיכמנו שהכול אשליה, לא? בטח בממלכת האשליות, שנמצאת באזור מיוער ומשובץ אגמים, ביצות ונחלים בפאתי אורלנדו, כך שהטבע - ולא רק האנושי - יכול לנגוס בך לפתע.
ליין הלך במים הרדודים, כשלפתע אביו ראה מים ניתזים, ואליגטור פוער את פיו, תופס את בנו ומושך אותו למים. לפי דיווחים בתקשורת האמריקאית, מת'יו זינק ממקומו, באינסטינקט של אב המנסה להציל את בנו, ורץ לתוך המים. הוא ניסה לפתוח את פיו של התנין, אך זה שחה לאחור וצלל עם הילד בפיו. הלב נשבר.
"אולי זאת הייתה תנינה?", תהה הילד. "אולי", צחקקתי. התהייה שלו הייתה מעין הפוגה קומית שרק ילדים יכולים לייצר בזמן שהוריהם חשים הזדהות לכאבם של הורים אחרים. זה גם הזכיר את הנטייה האמריקאית להתפלפלות משפטית בשעת אסון. באומה שבה בתי משפט מחליפים לא פעם את ההיגיון הבריא, לא לקח הרבה זמן עד שכלי התקשורת, שלעתים נדמה כי הם מכורים למומחים משפטיים, ימלאו את האוויר במונחים דוגמת גרימת מוות ברשלנות או אחריות שילוחית.
בתקשורת סיפרו כי היו דיווחים על תצפיות של אליגטורים באזור בתקופה האחרונה; אדם מקרוליינה הדרומית העיד כי הזעיק את אחד העובדים במקום לאחר שראה אליגטור באותו מקום כשעה לפני שהפעוט נמשך למים; עורך דין בשם מאט מורגן, שטיפל בעבר במקרים של רשלנות בפארקי שעשועים בפלורידה אמר ש"חבר המושבעים יכול להעניק למשפחה פיצוי של שמונה ספרות"; שון באיירן, פרופסור למשפטים מאוניברסיטת פלורידה, אמר ש"יש מדינות המתייחסות ברצינות לשלטי אזהרה גם אם הם לא מדגישות את הסכנה היחסית"; לאריסה לידסקי, פרופסור למשפטים המתמחה בדיני נזיקין, אף היא מאוניברסיטת פלורידה, טענה ש"השאלה האמיתית היא לא האם האליגטור עשה מה שאליגטור אמור לעשות בפלורידה, אלא האם המשפחה קיבלה התראה מספקת כדי שתדע לא לתת לילד שלהם ללכת על שפת המים".
כל הורה בעולם חש כאב
התשובה לכל הפלפולים המשפטים התקבלה מהר מאוד, כשבעקבות הטרגדיה סגרה חברת דיסני מידית את כל 26 חופי הרחצה באתרי הנופש שהיא מנהלת בפלורידה, והתחייבה להציב שלטים נוספים המזהירים את הרוחצים בהם.
צפייה מרחוק בסיקור המקרה נתנה תחושה שהמרחק בין הדיונים המשפטיים בתקשורת לבין ההזדהות והכאב שחש כל הורה בעולם ששמע על פרטי המקרה, וחשב על האב הנאבק באומץ באליגטור כשחיי בנו תלויים על בלימה ושיניים, הוא כמו המרחק מתל אביב לאורלנדו.
בסופה של טרגדיה, אחרי 16 שעות של חיפושים נמצאה גופתו של ליין לא רחוק מהמקום בו נמשכה למים. גופו היה שלם ועליו כמה סימני נשיכה. השריף של מחוז אורנג' המפורסם הודיע שבכל 45 השנים האחרונות לא קרה מקרה כזה. בחוף עצמו לא היו שלטי אזהרה, והאגם שמחובר בתעלות מים לאגם גדול נוסף ולעוד תעלות שמאפשרות לאליגטורים לחדור אליו, הפך את עולם האשליות של משפחת גרייבס למציאות כואבת. הוריו של ליין בוכים עליו עתה יחד עם שני ילדיהם הנוספים.
אחרי כמה ימים שוב פורסמה ידיעה על בעל חיים שתקף ילד בארצות הברית. אימא לילד בן חמש באספן שבקולורדו, נאבקה בפומה שחדרה לחצר הבית וניסתה לטרוף אותו. שריף המחוז אמר כי האם "הזיזה בכוח את בנה מהפומה" וכי האב התקשר לשירותי החירום בזמן שהסיע את בנו לבית החולים. לדבריו, היא סיפרה כי היא אחזה באחת מכפות רגליה של הפומה ודחפה את ידה הימנית לפיה, כדי לפתות אותה לפתוח את פיה ולשחרר את ראשה של בנה. הילד נפצע אך נותר בחיים. גורלו היה כפסע מגורלו של ליין, ואולי גורלו של ליין היה יכול להיות כגורלו של הילד מקולורדו.
לא יודע למה סיפרתי לילדים גם על האם ומאבקה המוצלח בפומה. אולי כי רציתי שישמעו גם סיפור עם סוף טוב, ואולי כדי להזכיר לעצמי שיכול להיות אחרת, שבכל זאת יש לנו שליטה כלשהי על גורלם, ורק צריך לקוות שהמזל יכסה על הפער. "וואו, היא נלחמה בפומה", קראה הגדולה כשסיפרתי לה. "פששש, איזו אמיצה", התפעל הקטנצ'יק, "איך היא לא פחדה?". לך תסביר להם שכמו לבעלי החיים, גם להורים יש אינסטינקטים חייתיים.
לכל הטורים של חיים של אבא
לפייסבוק חיים של אבא
לטוויטר של ארז מיכאלי