ספקטרום של גאווה: הכל על מיניות גמישה

בשנת 1948 הציע החוקר אלפרד קינסי סולם של שבע דרגות לתיאור משיכה מינית - מ-0 לציון הטרוסקסואליות מוחלטת ועד ל-6 לציון הומוסקסואליות מוחלטת (דו-מיניות נחשבת לדרגה 3 בסולם קינסי). הסולם הזה ביטא את התפיסה כי ניתן לראות משיכה מינית כרצף בין משיכה בלעדית למין השני ובין משיכה בלעדית לאותו המין. ניתן למקם אדם על הסקאלה, וזאת בניגוד לתפיסה המוחלטת שטענה שאדם הוא הטרוסקסואל או הומוסקסואל, ואין בילתם.

היום, כמעט 70 שנה אחרי, ברור שעיקרון הרצף של קינסי הוא נכון חברתית. יותר ויותר אנשים ממקמים עצמם לא בקצוות הסקאלה, אלא איפשהו לאורכה. אדם יכול להגדיר את עצמו כסטרייט גם אם קיים יחסי מין עם גברים, או כהומוסקסואל אף שהוא נמשך גם לנשים. הסקאלה רחבה ומכילה את כולם. האם החברה המודרנית שמעודדת אדם למיצוי אישי תוך סקרנות וצבירת חוויות עם ריגושים עולים - מתאפיינת בגמישות ותנודתיות לאורך הסקאלה? האם ההגדרות המוחלטות כבר לא רלוונטיות?

בשנת 1973 הוציאה האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית את ההומוסקסואליות מרשימת ההפרעות הנפשיות של תנ"ך ההגדרות הפסיכיאטריות ה-DSM. במאי 1990 נקט גם ארגון הבריאות בצעד דומה. היום, המגמה הנפוצה במדינות המערב היא להכיר במשיכה לבני אותו מין כנטייה מינית לגיטימית ולא כסטייה. הסברה המדעית כיום היא שרוב בני האדם הופכים מודעים לנטייתם המינית רק בגיל ההתבגרות. מרגע שהתגבשה נטייתו המינית של אדם, בלתי אפשרי לשנותה, אף כי כל אדם יכול לבחור אם לממש את נטייתו בפועל.

לאורך השנים הועלו תאוריות שונות באשר לאופן שבו מתגבשת הנטייה המינית. ניתן לחלק את התאוריות למספר גורמים, כאשר הבולטים בהם הם גורמים גנטיים. המחקר הרפואי-אקדמי יודע כיום שגורמים גנטיים משחקים תפקיד בהתגבשות נטיות מיניות, אך שאין הכרח שהם קובעים אותן באופן מוחלט. חיזוק לכך ניתן למצוא במחקר שהראה כי בין תאומים זהים קיים דמיון רב יותר בנטייה המינית מאשר בתאומים לא זהים. תאומים זהים נושאים מטען גנטי זהה ולכן העובדה שקיים ביניהם דמיון רב יותר, מחזקת את הטענה שנטייה מינית נקבעת גם על ידי גורמים גנטיים, ולא רק על ידי נתונים סביבתיים. עם זאת, אם נטייה מינית הייתה נקבעת על ידי גנטיקה בלבד, הייתה צריכה להיות התאמה מלאה של 100 אחוזים בין תאומים זהים, אך זו לא נמצאה.

מחקר זה, כמו גם מחקרים אחרים, מוכיח שהתפתחות של נטיות מיניות שונות חייבת להיות תלויה גם באינטראקציות מסוימות שבין האדם לסביבתו במהלך חייו, בפרט במהלך שתי השנים הראשונות לחייו, אם כי אינן תוצר בלעדי של אינטראקציות אלו. מרכיבים גנטיים שונים יכולים להשפיע על ההסתברות שאדם יהיה הומוסקסואל, כשבמקביל צריכים להתקיים גם תנאים סביבתיים מסוימים. זה דומה לגובה שהוא תוצאה של הגנטיקה וגם של גורמים סביבתיים כמו תזונה. אם התזונה של אדם מסוים הייתה לקויה בילדות, קיים סיכוי שהוא לא יגיע לגובה המקסימלי שהוא היה מיועד להגיע אליו גנטית, בתנאי תזונה טובים. אותו הדבר בהומוסקסואליות, אלא שבמקרה הזה לא מדברים על גן בודד אלא על מכלול של גנים. עדיין לא ידוע איך הגנטיקה הזאת עובדת ומהם הגנים. כמו כן, עדיין לא גילו מהם התנאים הסביבתיים שמשפיעים על התהליך מבחוץ.

מחקרים גם העלו שמיקום הילד במשפחה משפיע על הנטייה המינית. אצל בנים, ככל שהם צעירים יותר ביחס לאחים שלהם ההסתברות להומוסקסואליות אצלם עולה. בנוסף, לפי חלק מהמחקרים, הנטייה המינית ממושפעת גם הסביבה ההורמונלית שחווה העובר במשך ההיריון. הסיכוי להיות הטרוסקסואל גבוה באופן מובהק אצל בנים בכורים, ושיעור ההומוסקסואליות עולה ככל שלאדם יש יותר אחים בוגרים. הסיכוי להומוסקסואליות עולה ב33% עם כל אח בוגר (אחיות אינן משפיעות על הסבירות הזו).

בדו"ח שפרסם קינסי ב-1948 נאמד שיעור ההומוסקסואלים ב-8 עד 10 אחוזים מאוכלוסיית הגברים. את שיעור הלסביות הוא אמד ב-2 עד 6 אחוזים מאוכלוסיית הנשים. מחקרים מאוחרים יותר הצביעו, לכאורה, על שיעורים נמוכים יותר: בין 4 ל-5 אחוזים מהגברים הם הומוסקסואלים וכ-2 אחוזים מהנשים הן לסביות. ההבדלים בין ההערכות נובעים במידה רבה מהקושי להחליט מהי משיכה מינית בלעדית לבני אותו המין, ומהו הגבול בין משיכה כזו לבין משיכה מינית לבני שני המינים (דו-מיניות), וכן, מן העובדה שלא כל האנשים שנמשכים לבני מינם או מקיימים יחסי מין עם בני מינם רואים עצמם הומוסקסואלים.

במחקרים שעוסקים בהרגלים מיניים יש נטייה להימנע בכלל משימוש במונח "הומוסקסואליות" בגלל הבעייתיות של הנשאלים להיות נכללים בהגדרה, ובמקומו להתמקד ב"גברים המקיימים יחסי מין עם גברים" או "נשים המקיימות יחסי מין עם נשים". בסקר שפורסם ב-15 בספטמבר 2005 על ידי המרכז הלאומי לסטטיסטיקה בענייני בריאות בארה"ב, נשאלו 12,571 גברים ונשים אמריקאים בני 18 עד 44 האם הם נמשכים לגברים, לנשים או לשני המינים. כ-96% מהגברים ענו שהם נמשכים רק או בעיקר לנשים, ושיעור דומה מאוד של נשים השיבו שהן נמשכות רק או בעיקר לגברים. מנתונים אלה עולה, לכאורה, כי שיעור ההומוסקסואלים הוא עד 4%, וכי הוא דומה בקרב גברים ונשים. מדוע רק לכאורה? כי מחקר משנת 2006 שערכה עיריית ניו יורק, מראה כי רק מיעוט מבין הגברים המקיימים יחסי מין עם גברים אחרים מגדירים עצמם כהומוסקסואלים. רוב הגברים המקיימים יחסי מין עם גברים מגדירים עצמם כהטרוסקסואלים. כ-10% מהגברים שהגדירו עצמם במחקר כהטרוסקסואלים קיימו בשנה שקדמה למחקר יחסי מין עם גבר, ומבין אלה 70% היו נשואים. רק כ-4% מבין הנשאלים הגדירו עצמם הומוסקסואלים.

המחקר הזה מוכיח שהחלוקה הדיכוטומית לגיי וסטרייט כבר פחות רלוונטית בשנים האחרונות. מה שחשוב באמת הוא איפה אתה נמצא על הרצף הזה.

בכלל, אנשים רבים מעדיפים לברוח מסיווג ותיוג עצמי. פסיכולוגית, יותר קל לגברים רבים להגדיר עצמם כסטרייטים המקיימים יחסי מין עם גברים, מאשר להגדיר עצמם כהומואים. בעולם הגברי, "הומו" היא עדיין מילת קללה שכיחה, בעוד יחס החברה השוביניסטית ללסביות הוא יותר סלחני.

אף שרבים מעדיפים להימנע מהגדרה ותיוג, ולמרות שגבולות המיניות היטשטשו עם השנים, לממסד הרפואי הפסיכיאטרי והפסיכולוגי ברור שהנטייה המינית לא ניתנת לבחירה, ואדם אינו יכול לשנותה באופן רצוני. עמדה זאת נסמכת על ניסיון קליני ורפואי נצברים בעשורים האחרונים וכישלונם של כלל הניסיונות, בשיטות מגוונות, לשנות נטייה מינית. פרקטיקות לשינוי הנטייה המינית - טיפולי המרה - שמתבססות על פסיכואנליזה או על שיטות טיפול אחרות לא הוכחו כיעילות. גם מאמצים לשנות נטייה מינית באמצעות תרופות (בדרך כלל מתן מינונים גבוהים של טסטוסטרון או אסטרוגן) הוכחו כבלתי משפיעים ואף מסוכנים. כללי האתיקה של פסיכיאטרים, פסיכולוגים, סקסולוגים ועובדים סוציאליים, כמו גם של אנשי חינוך, מנחים שלא לנסות לשנות נטייה מינית.

ארגון הפסיכיאטרים האמריקאי קבע כי אין שום הוכחה שניתן לשנות נטייה מינית באמצעות טיפולים. בנוסף, הארגון הביע חשש לפיו טיפול המרה כרוך בסיכונים פוטנציאליים גדולים, ביניהם גרימת דיכאון , חרדה והרס עצמי. המתמטיקאי אלן טיורינג , אבי המחשב שפיצח את הצופן הנאצי "אניגמה" במלחמת העולם השנייה, נשפט והורשע ב-1952 באשמת קיום יחסים הומוסקסואליים. אותה עת הללו היוו עבירה על החוק הבריטי. הוא הסכים לטיפול הורמונלי שהיה מקובל אז, סירוס כימי, כתחליף למאסר. הטיפול גרם לתופעות לוואי כמו צמיחת שדיים, השמנה, ודיכאון. ב-1954 טיורינג התאבד מהרעלת ציאניד, ומקובל לחשוב שלסירוס הכימי חלק ניכר בהחלטתו לשים קץ לחייו.

למרות קביעת הגופים המקצועיים, קיימים גופים בעלי אוריינטציה דתית המציעים לשנות את הנטייה מינית בעזרת טיפול פסיכולוגי. גופים אלו משתמשים לרוב בשיטת טיפול בהתמכרויות על מנת לגמול לכאורה את המטופל מנטייתו המינית. כאמור, האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית מתנגדת לכל טיפול המבוסס על ההנחה כי על הפציינט לשנות את נטייתו המינית, וקובעת כי על מטפלים להימנע מטיפולים כאלה.